מאת: קטי פישר
"יש לי הרבה סיפורים בראש ואני רוצה להעלות אותם על הכתב, אבל הכול מתבלבל לי ואני לא יודע איך…"
אלו הדברים שאני שומעת מהרבה אנשים שפונים אליי לעזרה ולהכוונה לכתיבת הסיפור שלהם במסגרת סדנאות הכתיבה שלי או כעורכת ספרותית.
בשנים האחרונות יש יותר ויותר אנשים, במיוחד בגילאים המתקדמים יותר, שכותבים את הסיפור שהם או שרוצים לכתוב אותו, כיוון שחשוב להם להשאיר אחריהם תיעוד כלשהו לדורות הבאים.
נכון, מגמת הכתיבה בקרב הציבור רחבה בהרבה מזו שציינתי כאן ויש יותר ויותר אנשים שכותבים בתחומים שונים ובמדיות השונות, כולל ספרים מקצועיים הקשורים להתמחות שלהם, אך במאמר הזה אני מתמקדת דווקא באלה שכותבים סיפורים או רוצים לכתוב את הסיפור שלהם.
בעיקר לגבי קבוצה זו, נשאלת השאלה מה מייחד את התקופה שלנו שבה כל כך הרבה אנשים מרגישים צורך לכתוב את הסיפור שלהם? מדוע תופעה זו רחבה יותר בימים אלו בהשוואה למאה הקודמת ואף לפניה?
כדאי לחקור זאת לעומק מעבר לעובדה שרמת ההשכלה עלתה בקרב כל האוכלוסייה, וכתוצאה מכך עלתה גם רמת המודעות של האנשים לעצמם ולסביבתם, והכתב המבטא זאת, כאמור, נגיש לכולם, כולל הכתיבה במחשב שמקלה על תהליך הכתיבה.
נראה לי שתופעה זו קשורה, אולי בין היתר, באובדן החיבור השִבְטִי בעולם הפוסט מודרני וההתמקדות באדם היחיד כאינדיבידואל בעולם הישגי. המשפחות הגדולות והרחבות כבר לא חיות ביחד, על פי רוב גם לא בקרבת מקום. כל אחד חי בעולם שלו ודואג לעצמו, מה שמקצין את תחושת הניכור והבדידות הקיומית במיוחד בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר. אולי, הבדידות הזאת מביאה אותם למצוא משמעות בהעברת הסיפור שלהם לדורות הבאים ודרך העברה זו ליצור חיבור מחדש.
ואולי, בעיקר כי אנחנו מזוהים עם הסיפורים שלנו. הקיום שלנו מותנה ביכולת שלנו לספר על עצמנו ולהשאיר את הסיפורים לבאים אחרינו – הזיכרון שאנו משאירים אחרינו הופך לחלק מהזהות של הדור הבא, שהרי התודעה שלנו מעוצבת מהסיפורים שגדלנו עליהם והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו.
אם כך, לא די שאם "אני חושב – אני קיים" (כדבריו של הפילוסוף דקרט), אלא יש צורך לכתוב את המחשבות האלה כדי שאלה יעברו לדורות הבאים, ובכך להעניק להם קיום. לכן – "אני כותב – אני קיים".
קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית
