יו"ר קק"ל יפעת עובדיה לוסקי: "מצפון ועד דרום, ארץ ישראל מלאה בפיסות היסטוריה יהודית עתיקה. בתי הכנסת העתיקים מספרים סיפור יהודי של אלפי שנים – על חיים תוססים, על קהילה ועל אבותינו שחיו פה לפני אלפי ומאות שנים. אני מזמינה את הציבור הרחב לבוא וללמוד את הסיפור דרך הטיולים והאתרים שקק"ל מציעה, חודשי הקיץ זו הזדמנות נהדרת לשלב טיול עם ערכים והיסטוריה יהודית ענפה".
בית הכנסת העתיק במעון
איננו יודעים את התאריך המדויק, אבל ברור לנו שלפני כ-1,500 שנה עמדו במקום הזה יהודי העיירה מעון וחנכו את בית הכנסת שלהם.
זה לא היה יישוב של עם עצמאי, ביזנטיון הנוצרית משלה אז בארץ. ובכל זאת, יהודי מעון, כמו יהודי הארץ כולה, לא ויתרו על עצמאותם הרוחנית. כלי הביטוי החשוב ביותר לעצמאות הרוחנית היה בית הכנסת, שהותיר אחריו את רצפת הפסיפס המפוארת.
בית הכנסת התגלה בשנת 1957, במהלך סלילת כביש הגישה לקיבוץ ניר עוז. מחוסר תנאים מתאימים להצגת הפסיפס במקומו הטבעי, הסירו אותו מהאתר ושמרו אותו במחסני רשות העתיקות. לאחרונה הקדישה קרן קימת לישראל את תרומתה של סנדי גלאט לשיקום רצפת בית הכנסת ולהשבתה למקומה המקורי. סככה חדשה מגנה על האתר ועל הפסיפס, ששוקם ושומר בידי צוות השימור של רשות העתיקות במוזאון רוקפלר בירושלים. בהשבת הפסיפס למקומו השתתפה גם המועצה האזורית אשכול.
האתר פותח בסיוע ידידי קק"ל בקנדה.
איך מגיעים?
בית הכנסת העתיק נמצא בצד כביש צומת מעון–צומת כיסופים (כביש 2410), בין כבישי הגישה לקיבוצים ניר עוז ונירים. נוסעים מאופקים מערבה בכביש 241. בצומת מעון ממשיכים היישר לפנים עוד כ-4 ק"מ ומגלים את בית הכנסת משמאל.
בית הכנסת במעון
יישוב בשם מעון נזכר כבר בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית כאחד מיישובי הגבול בקו הביצורים הדרומי של הארץ ("לימס פלשתינה"). על פי הכתובים, במעון ישב גדוד פרשים מאיליריה שבמערב הבלקן.
בתקופה הביזנטית (מאות חמישית עד שביעית לספירה) נקרא החבל כולו על שם מעון – מנואיס. זו הייתה עיירה גדולה, שרוב תושביה נוצרים. בית הכנסת שהתגלה באתר מעיד שישבו בעיר גם יהודים.
בית הכנסת פונה לכיוון צפון–מזרח, לעבר ירושלים. הוא שוכן במרכזו של מכלול מבנים הכולל חצרות ובורות מים. חלק ממערכת איסוף המים ובורות המים, שכללו גם מקווה טהרה, שוחזר והוא מוצג מדרום לסככה. קירות בית הכנסת נבנו מלבני טין שהונחו על יסודות מאבן.
בית הכנסת ידע בתולדותיו שני שלבים. נראה כי הוא נוסד במחצית השנייה של המאה החמישית או ראשית המאה השישית לספירה. בשלב השני, אמצע המאה השישית לספירה, נפרץ הקיר הצפוני של האולם ובמקום נבנתה גומחה מעוגלת הבולטת כלפי חוץ. על רצפת הפסיפס הישנה הונחה רצפה חדשה, זו המקבלת את פנינו כיום. הפסיפס, המשתרע לאורך 7.80 מ' ולרוחב 3.70 מ', הוא אחד היפים בפסיפסי בתי הכנסת הקדומים בישראל.
רצפת הפסיפס מתארת גפן הצומחת מכד שנמצא בקצה הרצפה. שריגי הגפן יוצרים 11 שורות בנות חמישה מדליונים שבתוכם מתוארים בעלי חיים, עופות ויונקים. הסמלים היהודיים מרוכזים בצד הפסיפס הקרוב לבמה, והם כוללים מנורה בת שבעה קנים הניצבת על שלוש רגליים ומעוטרת באתרוגים. כן מתוארים שופר, לולב, עצי תמר ואריות. משני צדיו של כל עץ תמר מתואר זוג יונים.
ברצפת הפסיפס משולבת גם כתובת הקדשה בארמית. החלק העליון של הכתובת מברך את הקהילה ומנציח את שמותיהם של שלושה אנשים שהרימו תרומה לבניין בית הכנסת. וזה תרגום הכתובת: (ז)כורים לטוב כל הקהל / (שע)שו את הפסיפס הזה / ( )ד אישו ותמה ויהודה / שנתנו שלושה דינרים.
בית הכנסת חרב ונעזב בראשית התקופה הערבית (מאה שמינית לספירה). נראה כי הנטישה אינה קשורה באירועים אלימים, אלא כחלק מההידרדרות הכלכלית של הנגב, שאפיינה את התקופה הערבית.
הבית הלבן
מאתר בית הכנסת ניסע מערבה כ-300 מ' בכביש 2410 ונפנה שמאלה בדרך עפר טובה. בית בודד, הוא הבית הלבן, כבר נראה בראש גבעה קטנה. ניסע כקילומטר ונחצה בצד הבית. זהו בית אבן שהיה שייך לאחד השיח'ים הבדווים באזור וננטש במלחמת העצמאות. חיים פרי מקיבוץ ניר עוז הפך את הבית לגלריה שבה מציגים תערוכות מתחלפות. החלקה שלפני הבית היא אתר פיסול סביבתי מרשים, השוכן דרך קבע במקום.
בית כנסת עתיק – פארק עדולם – חורבת עתרי
פארק עדולם–צרפת הוא מרחב פתוח המשלב טבע, חקלאות ואתרי עבר. זהו אזור של גבעות עגולות ונמוכות, המכוסות ברובן חורש ים תיכוני. הגיאיות שבין הגבעות מעובדים זה מאות ואלפי שנים, ומגדלים בהן בעיקר חיטה וכרמים. בחורף ובאביב מתכסות הגבעות בפריחה ססגונית, המוסיפה הנאה לביקור במקום. קק"ל הסדירה בפארק שבילי הליכה ברגל ובאופניים ויזמה, בשיתוף פעולה עם רשות העתיקות, חפירות ארכיאולוגיות באתרי העבר שבו. בצירי התנועה הסלולים יכולים מטיילים להגיע במכונית פרטית לאתרים המרכזיים. קק"ל מפתחת את הפארק בסיוע ידידיה בצרפת. הפארק נקרא על שם עדולם המקראית, המזוהה עם תל עדולם (ח'ירבת א–שיח' מד'כור), שנמצא בתחום הפארק.
איך מגיעים?
הכניסה הראשית לפארק נמצאת לצד כביש בית שמש–בית גוברין (כביש 38). נכנסים מזרחה בכביש הגישה למושב צפרירים ומיד ימינה לדרך הראשית של הפארק.
ביקור בחורבת עתרי, שהתגלו בה שרידי כפר יהודי קדום ומערות מסתור. כאמור, החורבה נמצאת בתחומי פארק עדולם–צרפת שבלב שפלת יהודה.
חורבת עתרי שוכנת בראש גבעה נישאה (406 מ'). רשות העתיקות ערכה באתר חפירות ארכיאולוגיות בניהולם של ד"ר בועז זיסו ואמיר גנור, ובמהלכן התגלו שרידים מרשימים של יישוב יהודי מימי בית שני שהתקיים כאן עד ימי מרד בר כוכבא. בין המבנים שנחשפו בכפר התגלו שלוש מקוואות טהרה, מטבעות מימי המרד הגדול, נרות מעוטרים בעיטורים יהודיים אופייניים וכלי חרס רבים.
מצומת האלה ממשיכים דרומה (כביש 38), ובצומת גבעת ישעיהו פונים שמאלה ומיד ימינה בדרך סלולה מזרחה (סימון ירוק). שילוט של קק"ל מכוון את הדרך לחורבת עתרי. לאחר 2.4 ק"מ חולפים על פני הפנייה לחורבת מדרס וממשיכים שמאלה על פי הסימון הירוק עד לצומת טי (3.4 ק"מ). כאן פונים ימינה ולאחר כחצי קילומטר, ליד שדרת הברושים, פונים שמאלה (סימון כחול). לאחר כקילומטר אחד מגיעים לרחבת החניה של חורבת עתרי.
הערה: יש להצטייד בפנס לביקור במערת התבליטים ובמערכת המסתור.
מרחבת החניה עולים כ-200 מ' בשביל רחב ומסומן ירוק עד לשער הכניסה לאתר, שבו הציבה קק"ל שלט הסבר ומפה של המקום (המספרים בסוגריים מתאימים למספרי האתרים בחורבת עתרי).
משער הכניסה לאתר נטפס לראש הגבעה בשביל מתון ששומר על תוואי של דרך מהתקופה הרומית (1). עד מהרה נגיע לצומת שבילים (2). נמשיך היישר לפנים. בצד המערבי (ימני) של השביל נמצא מכלול המגורים הצפוני–מערבי של האתר, המתוארך לימי בית שני, תקופת השיא שלו. המבנים עשויים מטורי חדרים המקיפים חצרות פנימיות, והקירות החיצוניים הבנויים מאבנים גדולות שימשו להגנה מפני אורחים בלתי קרואים. אזור מגורים זה ננטש בימי המרד הגדול, כפי שמעידות מטבעות מאותה תקופה שנמצאו בו. לאחר המרד לא נושב חלק זה מחדש.
בקצה המעלה נמצא מקווה טהרה גדול (3), חצוב ומטויח לבן. המתקן כולל מבוא מלבני בעל קרקעית מדורגת. נפח האגירה של המקווה עומד על יותר מ-40 מ"ק.
המשך השביל מוביל לפתחה של מערה קטנה המכונה מערת התבליטים (4). כדי ליהנות מביקור בה יש להצטייד בפנס. בדפנות המערה נחצבו שלושה מקמרים (כוכי קבורה). חזית הכוכים מעוטרת בחריתות דגמים המאפיינים את התרבות הרומית כגון אמפורה (כלי קיבול צר וארוך עשוי חרס בעל שתי ידיות) ועמודים המדמים חזית של מקדש ומזבח. בראשית דרכה שימשה המערה למסתור ורק אחר כך הוסב הייעוד שלה לאתר קבורה.
לפני מרכז הכפר נמצאת נקודה הצופה אליו (5) ולידה שלט המשחזר את מראה הכפר בעבר. בכניסה לרחוב הראשי, מימין, נמצאים שרידי מקווה טהרה (6), שלקרקעיתו יורדות מדרגות חצובות. במקווה הזה נמצאו עצמותיהם של 15 אנשים שנקברו בו על רכושם, עדות מזעזעת לחורבן. השלד של אחד הנקברים מעיד שראשו נכרת באבחת חרב. מקווה הטהרה, כמו כלי אבן, מטבעות מימי המרד הגדול ונרות חרס בעלי עיטורים "יהודיים" אינם מותירים ספק באשר לאופייה של האוכלוסייה שהתגוררה במקום.
השביל מגיע לנקודה הצופה על מכלול המגורים העיקרי באתר. הממצא המרכזי כאן הוא המבנה הציבורי ששטחו 13×7.5 מטרים (7). במבנה נחשפו שלוש אוֹמְנוֹת ריבועיות שנשאו עמודים וכותרות. בחצר שלמרגלות המבנה התגלה ספסל. חופרי האתר משערים שזהו בית כנסת קדום או מבנה קהילתי שבו התכנסו התושבים למטרות חברתיות ואולי עסקו כאן גם בקריאת כתבים דתיים.
בפינה הצפונית–מערבית של המבנה פעור פתחה של מערכת מסתור (8). מדרגות חצובות יורדות למחילה באורך כ-20 מ' שאפשר לזחול דרכה (פנס חובה) ולצאת במבנה מגורים אחר. המחילה היא חלק ממערכת מסתור גדולה שנחצבה כהכנה למרד בר כוכבא. הגישה למערכות המסתור נעשתה דרך פירים שנחצבו ברצפות החדרים והוסוו בלוחות אבן. במהלך המסלול הקצר יורדים מפלס חצוב אחד לחדר גדול למדי וממנו עולים בסולם יתדות קצר ומסיימים את המסלול. בחורף המערכת מוצפת מים ואין להיכנס אליה.
שביל הגולן: מחניון דליות לקשתות רחבעם
מסלול זה, המתחיל בחניון הלילה המיוחד שיצרה קק"ל בחניון דליות, מוליך את המטייל לאורך 10 ק"מ משביל הגולן ומסתיים למרגלות קשתות רחבעם (אום אל–קנאטיר). שביל הגולן ממשיך דרומה, חוצה את נחל סמך ועולה לכביש 789, אך אנו נעלה אל המעיין ואל שרידי בית הכנסת הקדום והמרתק שמשוחזר בימים אלה. ויש גם מים זורמים…
תמיד נעים לעצור בחניון שפר, בעיקול הכביש החד שעולה לצפת. החניון שוכן בצל עצי יער ותיק, המלווה את ערוצו העילי של נחל צלמון. בסוף החורף, ההנאה גדולה במיוחד. הנחל זורם בשצף קצף במדרון התלול ויוצר סדרה ארוכה של מפלים קטנים. צריך למהר. במהלך אפריל הנחל נרגע וכבמטה קסם המים נעלמים. קשה לחזות מראש מתי הנחל מחליט להפסיק לזרום, משום שזה תלוי בכמות הגשמים.
גישה לנקודת המוצא
חניון דליות, כ-700 מ' ממערב לצומת דליות (כביש 869, בין סימני ק"מ 16-15).
גישה לנקודת סיום
רחבת החניה של קשתות רחבעם (אום אל–קנאטיר). גישה: נוסעים בכביש הגישה לנטור ולאחר 3.3 ק"מ (כחצי ק"מ לפני היישוב) פונים שמאלה ונוסעים בדרך הסלולה כ-3 ק"מ עד לרחבת החניה של אתר קשתות רחבעם (אום אל–קנאטיר). ברחבה יש שולחנות פיקניק ושירותים כימיים.
עין הקשתות אום אל–קנאטיר
שם המעיין, שהוא תרגום שמו הערבי (אום אל–קנאטיר), מדבר בעד עצמו. מי המעיין זורמים אל שקתות שנבנו בצל שלוש קשתות אבן מפוארות, שעל פי סגנון בנייתן נבנו בתקופה הרומית. כיום נותרה קשת אחת בשלמותה וחלק מקשת שנייה. מבנה מונומנטלי כזה מתאים לעיר גדולה ועשירה ולא לכפר הקטן ששכן כאן, שאפילו שמו האמיתי נעלם מאיתנו. עד כה לא נמצא הסבר משכנע לעניין. יש הסוברים שהמקום שימש מפעל להלבנת בגדי פשתן, שהיה כנראה ענף הפרנסה העיקרי של תושבי הכפר. בגדי פשתן נחשבו בימי קדם לאיכותיים ויקרים מאוד, אך המגרעת שלהם הייתה הגוון הצהבהב שניחנו בו. מי שלבש בגדי פשתן לבנים, היה לו במה להתגאות. ייתכן שלתושבי הכפר היה ידע ייחודי בהלבנת פשתן שהעשיר אותם מאוד.
ייתכן גם שהמעיין השופע, הנמצא מול הנוף המדהים של נחל סמך והכנרת, היה מקום פולחן לפגאנים, הסוגדים לכוחות הטבע. מבנה קשתות נוסף בסגנון דומה התגלה בדיר עזיז, סמוך למושב כנף.
המקום נקרא כיום קשתות רחבעם, על שמו של רחבעם זאבי ("גנדי"), שביקר במקום כשר התיירות בשנת 2001, כמה ימים לפני שנרצח בידי מחבלים. שביל סלול ולצדו עצים וספסלים מוליך אל בית הכנסת הקדום של היישוב היהודי שהתקיים כאן בימי המשנה והתלמוד.
בזכות מיקומו הנידח של האתר, נותרו בשטח רוב האבנים שמהן נבנה בית הכנסת כגל הריסות גדול. כבר בשלהי המאה ה-19 זוהה גל האבנים הזה כשרידי בית כנסת קדום. בשנת 1905 חפרו במקום היינריך קוהל וקרל וטצינגר והוציאו מתחת ידם תכנית של בית הכנסת. בשנת 2003 החל פרויקט החפירה ושחזור בית הכנסת בניהולו של יהושע דריי ("ישו") והארכיאולוגים אילנה גונן וחיים בן דוד.
בית הכנסת מוקף גדר אבל בהחלט אפשר להתרשם ממנו מבחוץ. הממצאים מרהיבים: כיום אפשר לראות את חזית בית הכנסת ופתחו שלמים כמעט לגמרי וכך גם חלקים ניכרים מהקירות האחרים. שני טורי העמודים של האולם המרכזי ניצבים על עומדם.
גולת הכותרת של הממצאים היא ההיכלית – ארון קודש מפואר הצמוד לקיר החזית הדרומית של בית הכנסת, הפונה לירושלים. ההיכלית, בגובה של כ-5 מטרים, השתמרה כמעט בשלמותה. פתח הבמה עשוי כקשת הנישאת על ידי שתי אוֹמנות (עמודים מרכזיים) מעוטרות. בצד כל אומנה ניצב עמוד נושא כותרת מעוטרת בעיטורים גיאומטריים ובנשר. גרם מדרגות מאבן עולה לבמה, שמשקופיה מעוטרים בתבליטים מרהיבים המתארים גפן צומחת מתוך אמפורה, קשתות ועיטורים גאומטריים וכרכובים מעוטרים. בראש כל עמוד נמצא תבליט המתאר מנורה. כן התגלו עיטורים המתארים סמלים יהודיים כגון מחתה, שופר וארבעת המינים.
התיארוך המשוער של בית הכנסת הוא התקופה הביזנטית. המבנה נחרב ככל הנראה בעקבות רעידת אדמה או כשל הנדסי כלשהו. במתחם נמצאו גם שרידי בתים מהכפר היהודי שננטש.
מבית הכנסת עולה שביל מדרגות לרחבת החניה של האתר. אפשר להגיע לרחבה גם בדרך סלולה.
