מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
קרבה נבנית בתהליך שבו רואים אדם שמסקרן אותנו ובו-זמנית נוצרת אוירה נוחה. אנחנו נוהגים לקרא לזה כימיה. אך אם נפרט, זו למעשה הסקרנות והנכונות לחצות את הגבול בין המוכר והלא מוכר המאפשרים "נגיעה" מלב אל לב. אלה רגעים בהם אחד פוגש את השני ללא משוא פנים ובלי ניסיון להסוות. חזרה על רגעים כאלה היא למעשה המשמעות של אינטימיות רגשית. זו מובילה את בני האדם לרצות לשמר תחושה זו, רצון שבא לידי ביטוי ע"י מיסוד הקשר בחתונה.
אבל ישנם זוגות נשואים שמאבדים את היכולת שלהם ליצור רגעים כאלה.
מבחינה זו צדק ד"ר זינקר – המורה שלי – שאמר שנישואין במשמעות הפסיכולוגית, לא מתרחשים בעקבות חוזה אלא ביכולת של בני-הזוג להמשיך לקיים רגעים כאלה. מבחינתו חתונה מתרחשת בכל דקה שבו סוג של מגע זה מתרחש. וכשבני הזוג מאבדים את היכולת לגעת אחד בשני מלב אל לב אפשר לומר שהמסגרת אומנם קיימת אך היא חסרת משמעות רגשית וגרוע מזה, אם הופכת להיות מקור לכאב ותסכול.
משום מה הציבור הרחב רואה בחתונה שאיפה בעלת ערך כשלעצמה. כשלמעשה זהו טקס המציין מול רבים את הרצון לקבל הכרה חברתית בקשר ומיסוד חוזה. אך מסתבר שכבר בתהליך של ההכנה לטקס האינטימיות נמצאת בסכנה, בשל העימותים שנוצרים סביב ההפקה והמפגש בין שתי המשפחות.
שוכחים בתוך התהליך את העובדה שהמסגרת המשפחתית הכתובה/החוזית אינה מבטיחה בהכרח אינטימיות. האינטימיות מובטחת רק כאשר בתוך המסגרת ישנה שכיחות של רגעים בהם יש מפגש מלב אל לב כשהתחושה היא שאחד מבין את השני. כלומר, יש צורך לטפח ולשמר רגעים כאלה בכדי שהמסגרת תכיל בתוכה אינטימיות,קרבה, תמיכה והבנה הדדית. יש להתייחס לכל רגע כזה כחתונה רגשית.
הרבה פעמים אנו חיים באשליה שבני-הזוג "חייבים אחד לשני" מעצם המעמד החוזי, בא בשעה שאינטימיות נוצרת רק כאשר אדם נותן לשני מתוך רצון ובחירה ולא מתוך אילוץ / חובה או מחויבות. האכזבה שנוצרת בעקבות הציפייה עלולה לחבל ברצון לתת מתוך המניעים הנכונים.
בית חם שבו קיימת אווירה של אינטימית רגשית, הוא קרקע פורייה לגידול ילדים בריאים. מבחינה זו, על ההורים להיות מודעים שהקשר הזוגי חייב להיות במרכז ואין ניגוד בין היותו במרכז לבין דאגה לילדים. נהפוך הוא. המתנה הכי גדולה שהורה יכול לתת לילד היא אהבתו להורה השני. אך לצערי, הרבה פעמים זוגות נשואים נופלים במלכודת.
מרבית המריבות בין בני זוג – או לפחות חלק גדול מהן – סביב נושאים הקשורים לילדים. משמעות הדבר שהרבה פעמים, שלא במכוון/מודע, הורים מקריבים את הזוגיות לטובת מה שנראה להם דאגה לילד.
מלכודת שנייה היא העיסוק הרב בילדים מבלי להשאיר פנאי לטיפוח הקשר הזוגי שהוא בעצם לב ליבו והיסוד של כל בית.
כתוצאה משני אלה יוצא שבני הזוג מתרחקים ומאבדים את היכולת והרצון להעניק אחד לשני או גרוע מכך, שוכחים את אותה אינטימיות שחיברה ביניהם מלכתחילה. נוצר מצב של קשר בין שני אנשים, שהיו בעברם קרובים, ולאורך השנים והשגרה היומיומית הגיעו למצב שבו נוצרת תחושה של בדידות וניכור בתוך הקשר הזוגי. מצב זה לפעמים יותר כואב מאשר להיות בלי בן זוג. נוצרות ביניהם חומות שלא נראות לעין אך מעיבות על האווירה בכל רגע ורגע בהם אחד נמצא בנוכחות השני וכמובן שהדבר משפיע על כל בניהבית.
המסקנה המתבקשת היא שאסור שבני זוג ישכחו את עצמם ו/או את בני זוגם. זוג שאינו מתפנה לקשר ולעצמו, גם אם עושה זאת שלא במכוון, עלול להביא את הקשר למצב של אל חזור בו אחד מבני-הזוג מאבד את הנכונות והאמון לחזור לטפח את הקשר והוא מעדיף לעזוב בכדי לא לכאוב יותר.
חשוב לזכור שבכל בניין החיבור עליו נשען כל המבנה הן היסודות והכלונסאות. חשוב שכל הורה ידע לטפח את עצמו ואת הקשר הזוגי. אנחנו קודם כל אדם כשלעצמנו ובתור שכזה אנחנו זקוקים לטפח את עצמנו נפשית וגופנית. הזוגיות חשובה לנו בכדי להרגיש שייכות, שותפות ומקור לתמיכה. רק אחרי שניתן מענה לשני אלה, יהיו לנו הכוחות להיות ההורים של… ולכן, תחגגו את היכולת שלכם ליצור רגעי קרבה.
