לקוחה הגיעה אלי לפני שבוע ואמרה לי כך: "דחיינות היא אחד החטאים האהובים עלי במיוחד. אני נופלת בדחיינות הזו מאז שהייתי ילדה. עם השנים, ולרוב במשך תקופות קצרות, אני מצליחה למתן את התופעה, אבל בשנתיים האחרונות, למרות ההצלחות הקטנות שהשגתי, אני ממשיכה להיתקע תמיד באותה אבן."
ואני מבינה אותה ואומרת שלסבול מדחיינות הוא אחד מהחטאים האהובים על הרבה אנשים (אפילו שאינם מודים בזה) בגלל הרקע הפסיכולוגי העומד מאחוריו, שהוא לפעמים מורכב ואפילו קצת משעשע. כאשר לקוח עומד ליפול לתוך בור הדחיינות מתרחש בתוכו ויכוח סוער עם טיעונים לכאן ולכאן כאילו היו בתוכו שני גלדיאטורים מימי הביניים.
אבל לפעמים לא. לפעמים הסובל מדחיינות מתמודד עם הויכוח הפנימי באמצעות משפט אחד פשוט וברור שנותן לו תחושה שהוא כן יודע איך לנהל את הזמן שלו: "עזוב, אני אעשה את זה מחר". אבל, ברוב המקרים בראשו מתנהל דיון עם טיעונים בעד ונגד ביצוע המשימה שתכנן מלכתחילה ובדרך כלל, הוויכוח הזה מנוהל על ידי אחד או כל הכללים הבאים:
- דווקא עכשיו זה לא הרגע הכי טוב.
- לא עכשיו, אין לי מוזה, לא בדיוק התנאים שאני צריך.
- לא עכשיו. אין לי את זה ואת זה…
- תמיד יש משהו יותר אטרקטיבי לעשות.
- לא עכשיו, זה יותר מדי עבודה ליום אחד.
- לא היום, אבל מחר אני בטוח אעשה את זה (אולי כי מחר הוא יתעורר ויגלה שהוא מישהו אחר).
בכל מקרה, לדחיינות תמיד אותה תוצאה: משאירים את החשוב בצד בלי לעשות את העבודה שצריכים לעשות, אליה התחייבנו או תכננו להשלים.
לבעיית הדחיינות תמיד שתי השפעות רבות עצמה בעבודה ובחיים שלנו: מעמיסים עבודה נוספת למחר בבוקר, (כל עוד לא נדחה אותה גם למחרתיים…) ובו זמנית אנחנו גם מטעינים את עצמנו במנה גדושה של מתח ושל חרדה בגלל המשימה שלא בוצעה, שנותרה בצד עד… אולי מחר.
אז מה התירוץ שלך?
מהו המשפט שאתה אומר לעצמך המצליח לשכנע אותך שעכשיו זה לא הרגע הנכון?
