הורים הם האדמה, הילדים הם הזרעים – הבחירה שלנו היא איזה שדה נרצה לראות בעתיד.
כבר ארבעים וארבע שנים שאנחנו מושבניקים. מחזוריות העונות מלווה אותנו: זריעה, טיפוח וקציר. אבל עם השנים הבנתי שהמחזור הזה מתקיים גם בתוך המשפחה – בחינוך ילדינו.
כהורים אנחנו זורעים זרעים יום-יום: חיבוק קטן, שיחה פתוחה, גבולות ברורים, דוגמה אישית. אלו נראים רגעים פשוטים, אך הם גרעיני חיים של ערכים, שייכות וביטחון. כמו בשדה, לא כל זריעה נובטת מייד. לעיתים נדרשות שנים עד שנראה את הפירות.
ואז מגיע הקציר – כשהילד עומד על שלו מול חברים, כשהוא מקים בית שבו הילדים הם במרכז, כשאנחנו מזהים בהתנהגותו את הערכים שנבטו אי-שם בילדות. הלב מתמלא גאווה – כי השקענו באדמה, השקינו, והתוצאה ניכרת.
יש אמת אחת שאיננו יכולים לברוח ממנה: הילדים הם בבואה של הבית ממנו באו. גם כשהם מתפתחים במסלול אישי, השורשים ממשיכים ללוות אותם. הטוב, הקושי, הדוגמה שקיבלו – כולם חלק מהם. כמו עץ שנישא גבוה, אך שורשיו תמיד נטועים באדמה.
תפקידנו כהורים הוא להיות קרקע טובה. להכין, להשקות, לנכש, ובעיקר – להתמיד. כי מה שנזרע היום יפרח מחר. השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היא פשוטה אך עמוקה:
מה אני בוחר לזרוע בילדיי?
