בס"ד
מבט חצי מושפל, חיוך בזוית הפה, פכירת אצבעות מבלי לדעת היכן להניח את הידיים, קפיצה מרגל לרגל או עמידה ברגליים המופנות פנימה או משוכלות,- כל אלו יכולים להיות סימנים מקדימים למילות התנצלות וחוסר נעימות של אדם שבעוד רגעים ספורים ינסה להביע בפיו את בקשת ההתנצלות שלו.
באופן טבעי שפת הגוף שלנו מתרגמת את חוסר הנעימות שהביאה אותנו למצב הזה.
אין ספק שישנם מצבים שההתנצלות הכנה שלנו היא מתבקשת וכשהיא מובעת באופן גופני, הכנות הזאת תביא להתנצלות להתקבל ולהוביל למקום של סליחה.
אולם ישנם מצבים שההתנצלות הזו היא מוטעית ובעוכרינו.
אחד הדברים הראשונים שלומדים בבית ספר לריקוד ומחול היא עמידה נכונה, יציבה ובטוחה. עמידה כזו המשדרת חינניות, ביטחון, יציבות, שלווה וזרימה.
היה זה גם אחד משעורי החובה בבתי הספר הפרטיים לבנות באנגליה של פעם, – איך לעמוד וללכת כמו ליידי. מידי פעם כשאני צופה בסרטי ה BBC הישנים הללו, אני חושבת לעצמי שחבל שהשיעור הזה נזנח היום.
מפני שאם נתרגל הליכה ועמידה בטוחה, גם אם אנחנו 'במצב רגשי מתנצל מוטעה' נוכל לשדר כלפי חוץ עמדה בטוחה, נינוחה ואסרטיבית.
מהו מצב מתנצל מוטעה?
למשל:
- פתחנו עסק חדש ואנו מגיעים עם תוכנית עסקית לבנק בתקווה שנקבל הלוואה.
- אנחנו מציגים למשקיע פוטנציאלי את כדאיות ההשקעה שלו בעסק שלנו.
- אנחנו רוצים לגייס שיתוף פעולה של העובדים שלנו אחרי משבר בעסק.
- אנחנו צריכים אישור דירקטוריון לפעולה שלנו.
בכל אחד מהמצבים האלו, אנו נמצאים במצב נפשי של התלבטות, לחץ או פחד פנימיים האם המהלך שאנו נוקטים הוא נכון לנו.
הפחד הזה מתבטא בשפת הגוף שלנו ומשודר ישירות לאדם שאליו מופנית הבקשה שלנו. אדם שרוצה לדעת ששיתוף הפעולה שלו תניב עבורו כמו עבורנו את התוצאות החיוביות המיוחלות. העמידה המתנצלת שלנו תטרפד את שיתוף הפעולה המתלהב שלהם.
כאן הכלל האומר שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, תקף באופן קריטי.
לבוש מוקפד ונעליים המשדרות ביטחון ונועזות, ובעיקר עמידה יציבה ובלתי מתנצלת יכולים לעשות את רוב העבודה להצלחה שלנו.
אדום הוא בהחלט צבע בלתי מתנצל.
