הסתירה לכאורה שמופיעה כבר בכותרת של המאמר הזה, מעוררת לא מעט סימני שאלה.
איך ייתכן שהשחרור שחווה הכותב תוך כדי הכתיבה הספרותית ו"השעבוד" (אם אפשר לכנות זאת כך) לאותה הכתיבה עצמה יכולים לדור בכפיפה אחת באותו התהליך עצמו?
במאמר זה אנסה להראות שזה אפשרי ואף הכרחי, ובכלל מי אמר שסתירות לא יכולות לדור בכפיפה אחת? האם החיים עצמם לא בנויים מרצף סתירות למיניהם?! אך לפני כן יש להבהיר מהו אותו השחרור שחווה הכותב במהלך הכתיבה ומהו אותו השעבוד לכתיבה.
ראשית, אתחיל עם ההבהרה לגבי חוויית השחרור בכתיבה אינטואיטיבית, שהיא הרבה פעמים חלק מכתיבה ספרותית, אם כי לא בהכרח. הכתיבה האינטואיטיבית היא כתיבה שהכותב שופך על הדף, או על מסך המחשב את כל המילים שעולים וצפים במוחו – מה שיוצא יוצא, אין לכתיבה זו חוקים. זו כתיבה שנעה מנושא לנושא, מעוררת ומעודדת אסוציאציות, מקבלת כל דבר שעולה מתוכנו, לא מקשיבה לקול של המבקר הפנימי, ומגדילה את חוויית הזרימה הפנימית.
בסוג כזה של כתיבה, יקרו כמה דברים: הכתיבה תלך ותשתחרר, החשיבה תתגמש, שטף הרעיונות יגדל והמחשבות שלנו יזרמו אל הדף. בגלל אותו השחרור, כאשר הכותב יתבונן שוב במה שכתב, הוא עשוי לגלות שם מספר לא מבוטל של רעיונות וחומרים שיכולים לשמש אותו לכתיבה ספרותית מובנת כמו: סיפור, שיר וכו', אם רצונו בכך. אגב, כתיבה זו מומלצת לכול אדם, לא רק למי שעוסק בכתיבה ספרותית.
מכאן אעבור לשחרור שחווה הכותב במהלך כתיבה ספרותית כמו: סיפור, שיר, דרמה וכו'. כיוון שכתיבה ספרותית במהותה היא מעין חיקוי מציאות והחומרים שלה לקוחים מהחיים של הכותב, אם מחוויותיו האישיות ואם מהחוויות של סביבתו הקרובה, עצם הבנייה של אותם החוויות והכנסתם למסגרת סיפורית שתעורר עניין אצל קהל קוראים או שומעים חיצוני, מאפשרת עיבוד מחדש של אותם החוויות. העיבוד הזה משחרר.
זאת כיוון שהכותב מתבונן במה שכתב שוב ושוב, התבוננות זו יוצרת מרחק היוצר נקודת מבט חיצונית. נקודת מבט זו, מאפשרת פרספקטיבה אחרת על החוויה ויכולה להעניק לו משמעות אחרת. משמעות שיש בה סוג של ריפוי ושחרור.
מימד נוסף של שחרור שנוצר במהלך הכתיבה הספרותית המכוונת לקהל קוראים או שומעים וחשוב לא פחות הוא, התובנה שהחומרים שהכותב מעלה, הן מחוויותיו האישיות והן מהחוויות של הסובבים אותו, הם לא רק שלו, אלא של כלל בני האדם. אף אחד מאתנו לא המציא מה זה להיות בני אדם, המהות הזאת בסך הכול עוברת דרכנו כמו גם אצל הכותב. תובנה זו מאפשרת לו להשתחרר מהאגו שלו שרוצה במידה מסוימת להחזיק את אותם חוויות לעצמו, ואת ההבנה שעליו להעביר את אותם החוויות והתובנות לאחרים. השחרור הזה מאפשר לכותב את הנתינה המתחייבת מעצם עיסוקו, ובסופו של דבר נתינה זו מאפשרת גם לקהל הקוראים והשומעים לעבור את אותו השחרור.
אחרי שהבהרנו מהו אותו שחרור, זה הזמן להתייחס לשעבוד שמתלווה לכתיבה הספרותית. השעבוד מופיע בדרך כלל אצל הכותבים שהכתיבה הספרותית על סוגיה השונים היא הייעוד שלהם ולכן היא מופיעה אצלם כצורך. רבים מהם (כולל אותי) חשים לעיתים רצון לברוח מהכתיבה ומאותו הייעוד, כיוון שהייעוד הזה הוא תובעני. תהליך הכתיבה איננו פשוט, הוא מצריך עבודה נפשית לא פשוטה, שפרושה לרדת למעמקים של הכותב כדי לדלות משם חומרים שהם הרבה פעמים כואבים. גם הבנייה של החומרים והכנסתם למסגרת ספרותית מצריך, בין היתר, עבודה לא פשוטה של דיוק, כלומר מאלץ את הכותב למצוא את המילים המדויקות לאותם החוויות, ולהעביר אותם כך שאלה יפעילו אצל צרכני הספרות למיניהם רגשות.
יחד עם זאת קשה לברוח מאותו הצורך כיוון שהוא פשוט משעבד את הכותב ולא מניח לו. ואם הזכרתי בתחילת המאמר שהסתירה הזו של שחרור ושעבוד תוך כדי הכתיבה הספרותית, אכן אפשרית ואף הכרחית, הרי מתוך הדברים שהוצגו כאן ניתן להבין מדוע.
זאת כיוון שאם כותבי הספרות על כל סוגיה לא היו משועבדים לכתיבה שמאלצת אותם לכתוב, הם כנראה היו בורחים מהכתיבה, מה שהיה מונע מהם לחוות את אותו השחרור בעצמם וכתוצאה מכך גם לא היו מעבירים אותו לקהל הקוראים והשומעים.
ניתן לקרוא לשעבוד הזה – שעבוד מתוק שכול כותב: סופר, משורר, מחזאי וכו' אולי שמח להשתעבד לו למרות העבודה הקשה והמייסרת.
קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות
טל' 052-3836231
