הצלחתי לבנות משפחה מחדש

בס"ד

את הסיפור שלי אני דווקא בוחרת להתחיל מהסוף.
ישבתי לפני כמה ימים עם בני בן ה-7. והתייעצתי אתו לגבי דילמה עסקית. ממתי לוקחים ילד בן שבע לייעוץ עסקי, אתם שואלים? – תשמעו את התובנה שלו ותחליטו בעצמכם!

אני: "מה אתה אומר, ילד, איך אני אביא המון לקוחות לעסק החדש שלי: "איריס מלווה ליצירת משפחה"? למה לא באים אלי מלא, מלא לקוחות? מה נראה לך שאני צריכה לעשות?
"אמא, את צריכה לדבר אליהם יפה. ובעיקר בעיקר את צריכה להקשיב להם. את בקושי צריכה לדבר. את רק צריכה להקשיב. פשוט להקשיב."
השני משלושת המאורות הגדולים שבחיי, שהראשון בהם הוא רזי, אישי. והשלישית היא ביתי.
בני בכורי האהוב הוא הילד שלי בכל צורה ואופן שתסתכלו בזה, למעט עובדה קטנה אחת.
הבן שלנו הגיע אלינו בתהליך של אימוץ בין ארצי והפך למרכז חיינו כשהיה בן שנתיים בלבד.

ועכשיו אני יכולה להתחיל מתחילתו של הסיפור שלי.
נולדתי ב-1967, הבכורה מבין ארבעת אחיותי. אבא היה בן למשפחה ניצולת שואה. אבא היה הרוח החיה, המארגן של כל מסיבה משפחתית. כל טיול או פיקניק משפחתי, אבא היה האחראי המארגן והיוצר שלהם. הייתי קרובה במיוחד למשפחתו של דודי – אחיו של אבי. ביליתי בביתם שבדרום לפחות פעם בחודש.
כשהייתי בת שלוש עשרה, נפטר אבי כשהיה בהמתנה לצנתור לב. אחותי הקטנה היתה פחות מבת שנתיים. אמי, שהייתה בת ארבעים, אחות במקצועה, נכנסה להלם גדול ותפקדה גם בבית וגם בעבודה ממקום של הישרדות.
לקחתי אני על עצמי את תפקיד האב והאם במשפחתי, ילדה בת שלוש עשרה. לא היה אף אחד אחר שבחר לעזור לנו לעשות זאת.
בני המשפחה המורחבת נכנסו להלם ממותו של אבי. הם המשיכו בקיפאון שלהם, והתנערו ממנו לגמרי. לא רצו כל קשר לשבר הנורא שפקד אותנו. כעסתי על כולם מאד. לא הצלחתי להבין איך עולם המבוגרים, משפחתי הקרובה, יכולים להתעלם מאלמנה וארבע ילדות קטנות… לא הצלחתי לתפוס איך הם לא באים מידי פעם רק לקחת אותנו לגלידה/ טיול/ פארק שעשועים. (משהו שלמען האמת, היום כאמא עוד יותר קשה לי לתפוס) בעיקר צברתי כעסים על דודי ומשפחתו, שאיתם היה לי יחס קרוב מאד. הם חתכו כל קשר לגמרי.
טיפלתי במורסת הכעסים הזו רק לקראת נישואי, שנים רבות מאד (27 שנים) אחר כך.
הפכתי לילדה שמנסה לשרוד ביום יום. עושה קניות לבית ולאחיותי בתקציב מינימלי, מעירה את אחיותי בבוקר, מלבישה, מכינה ומאכילה אותן ארוחת בוקר, מוציאה אותן לבתי הספר ולגן ואז מתארגנת לבית הספר בעצמי. אימי עבדה כאחות הרבה מאד לילות.
מצאתי את עצמי עובדת אחרי הצהרים ובערבים כדי להביא כסף הביתה ולעזור לאימי לעמוד על הרגליים כלכלית. לאט לאט הצלחתי להביא נורמה ושגרה לתא המשפחתי הקטן שלי. אמא התאוששה גם היא ועם השנים הלכה ללמוד רפואה משלימה ועזרה להרבה מאד אנשים. כל השנים היא עבדה משמרות רבות בבית החולים ועם הזמן התחלנו לנשום כלכלית.
בצבא גוייסתי למשטרה הצבאית. רוב שירותי היה בכלא נשים. לא הבנתי אז למה צה"ל החליט שאני מתאימה להיות 'בייביסיטר' לילדות בנות 18 שסחרו בסמים וכו'…. לאור נסיבות חיי מישהו בחלונות הגבוהים חשב שאני מתאימה. מה שבטוח, שהשרות שלי פתח לי צוהר לעולם האכזר שבחוץ. אני, שעם כל ההתמודדויות בחיי, נשארתי ילדה טובה ירושלים, תמימה ונאיבית. עם היושרה הפנימית שלי ניצחתי כל אתגר בחיי, הבנתי בין כותלי הכלא שלא כולן כמוני. מישהו מלמעלה ידע היכן ועם מי להבריג אותי.
אחרי הצבא התמקדתי בבניית קריירה. סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בניהול. בכל עבודה שעבדתי תמיד קודמתי לתפקידים מנהליים ותמיד דחפו אותי לקדמת הבמה, על אף שהפרונט הזה לא היה לי טבעי. בכל הזדמנות שצצה אנשים פשוט שמו אותי שם. לבסוף דגו אותי חברת חוגלה-קימברלי, היום קימברלי קלארק ישראל. מוניתי לנהל את מחלקת הגזברות. תפקיד של ניהול תקציבי ענק והמון אחריות, תפקיד שמילאתי בהצלחה ובסיפוק גדולים. לממונים עלי היה על מי לסמוך והם זכו לשקט ניהולי לאורך כל שנות עבודתי שם.
וכך ביום בהיר אחד אני מוצאת את עצמי מתקרבת ליום הולדתי הארבעים, ואני חווה אי שקט פנימי הולך וגובר. כל חיי עברו לנגד עיניי. והבנתי שכל הארבעים שנה האלו נתתי למשפחה, לחברים לעובדים ולמנהלים. נתתי ונתתי ונתתי עד שהתרוקנתי, מבלי שנתתי לעצמי דבר. הנה אני כבר כמעט בת ארבעים וללא משפחה משל עצמי. עם געגועים עצומים לחום, למשפחתיות ולהמשכיות.
במקביל התחלתי לעסוק באינטנסיביות בספורט ספינינג, הליכות ויוגה, לצד התמחות באומנויות שונות – עיסת נייר, פיסול, פסיפס, אובניים ואחר כך גם ציור.
התחלתי לצאת לדייטים. רובם היו כישלון. וכאחת שמחליטה משהו והולכת על כל הקופה ביישום ההחלטה הזו, הרמתי טלפון לחברה טובה ולאחותי, ושתיהן, כמו שתי נביאות שמתנבאות באותה לשון, אמרו לי את אותה תשובה: "איריס, תפני למשרד שידוכים"
ולא רק זה, שתיהן נקבו באותו שם של אותו משרד ששתיהן המליצו עליו. –"רות פרי בע"מ". הרמתי לשם טלפון במידית וקבעתי פגישה.
הגעתי לפגישה ומקבלת את פני לא אחרת מאשר הבעלים, רות פרי (היום ז"ל) בכבודה ובעצמה. והיא מכריזה לאחר שהתיישבתי שהיום הוא יום המזל שלי ומכיוון שהעובדת שלה לא הגיעה, היא יושבת איתי לראיון בעצמה. בסיכום הפגישה היא אמרה לי משפט שנחרט בראשי: "איריס, אני קלטתי אותך!! את צריכה מישהו שבסופו של יום תוכלי להניח עליו את הראש"…..
אחרי ימים מספר היא הכירה לי בחור נחמד רק שהוא לא היה בכיוון בכלל.
אחרי עוד כמה ימים שוב גבר שלא היה בגלקסיה שלי.
אחרי שבוע נוסף מתקשרים אלי מהמשרד: "איריס, יש לי פה מישהו שזה את!!!
וכך ב-28 לפברואר 2008 פגשתי אני, איריס (40) רווקה מפתח תקווה את רזי (43) רווק מרחובות, עו"ד לענייני משפחה, לפגישה ראשונה בבית קפה בפתח תקווה.
אחרי שתי פגישות כבר התווכחנו על היתרונות מול החסרונות של חתונה מסורתית או לא. ויכוח שעבורי הוא היה תיאורטי לגמרי אבל עבור רזי הוא היה אישי ואמיתי….
הפגישה השלישית העלתה נושא מרתק ומוזר של הצלת ילד נטוש בעולם. ממש דיברנו והתייחסנו לרעיון ברצינות תהומית.
ואז,
באיזושהי נקודה נפרדנו.
מי שהחזירה אותנו יחד היתה מאמנת, שליוותה אותי בתהליכים בעבודה שמה אפרת. והיא הכריזה לי: "איריס, אתם לא נפרדים. הנה, קחי טלפון של מטפלת זוגית – שמה איריס ותקבעי פגישה תתקשרי אחר כך לרזי תפגשו ותעזרו בה!!!"
ביצועיסטית, זוכרים?
התקשרתי. רזי קפץ מייד על הרעיון. כעבור יומיים כבר נפגשנו. ואיריס ליוותה אותנו ולימדה את זוג הרווקים המושבעים איך לחיות כזוג, איך להתמודד עם החיים יחד כזוג. אתם מבינים, איריס הבינה שבגלל ההתמודדויות שלי עשיתי הכל בחיים בדרך שלי כך הגעתי לכל מה שהשגתי והצלחתי. ובדרכה המיוחדת איריס כיוונה ולימדה אותי את הדרכים להיות אני בצורה יותר טובה, מתוך התפתחות צמיחה וגדלות אישית. איכות החיים שלי ושל רזי השתנתה לבלי היכר. למדנו לעשות דברים אחרת, ביחד, עלינו על שביל זוגי טוב. סיימנו שנה של אימון עם איריס לקראת החתונה.
ב – 28 למרץ 2008 חגגתי יום הולדת ארבעים וב – 25 למרץ 2009 אני ורזי התחתנו.
אחרי מספר חודשים התחילו הרמיזות מכל עבר על הנעשה במחוזותינו בתחום הילדים…. אני דווקא הייתי רגועה ואפטית בעניין. אני, שכל דבר בחיי שלא עבד – מייד דאגתי שהוא יעבוד, שהייתי אלופת התכנון מראש, במקרה הזה לא עשיתי דבר ונקטתי בשיטת "יהיה בסדר". ולאחר חצי שנה כש-"זה לא נעשה מעצמו"…החלטנו לבדוק ולהתחיל בטיפולי פוריות. נכנסנו להריון שהסתיים לאחר עשרה שבועות. הייתי שבר כלי.
באותה תקופה אמא שלי חלתה בסרטן. ואני המשכתי בטיפולי הפוריות הקשים. לא נתתי לגופי מנוחה, ושום הנחות לעצמי.
אף טיפול לא הצליח.
בשלב הזה רזי התערב ואמר לי: "מספיק איריס את עושה יותר נזקים לעצמך מאשר תועלת. בואי נחשוב על אימוץ.
וכך הגענו לעמותה שעוסקת באימוץ ילדים. כשבעה חודשים אחר כך טסנו לרוסיה כדי לפגוש את מי שהועד לנו והיה בר אימוץ משפטית.
הילד הקטן שקיבלנו הוא ילד מקסים, חכם, רגיש, ובוגר שזוכר ויודע הכל. ההתמודדות שלו עם נושא האימוץ לא פשוטה. המון כעס, חרדות ובטחון עצמי נמוך. לקח המון זמן עד שהסכים ליצור מגע ועוד יותר סבלנות והרעפת אהבה כדי ליצור חיבוק ונשיקה. המון שיח ודיבור על העלאת רגשות והניהול הנכון שלהם כדי שלא יובילו לאלימות ולמכות.
לפני כשנתיים, כשהוא היה כבן 4-5 וחצי, שוב התעורר בי אי שקט פנימי. הייתי בדרך לעבודה ב"חוגלה". עבודה שאהבתי עם צוות שאהבתי כמו משפחה. והרגשה חזקה בלב שאני לא רוצה לעבוד שם יותר. הדילמה וחוסר ההבנה העצמי שלי היו כל כך חזקים שנכנסתי לרכב, התנעתי אותו, הגעתי לחוגלה….ולא יכולתי להיכנס לשם יותר. לקח לי כמה שעות להגיע למקום שמרוחק 10 דקות מביתי.
התפטרתי.
הבנתי שתמיד הייתי כלי בידי אחרים. כשרציתי להיות מאחורי הקלעים, לעשות דברים גדולים בצניעות ובלי רעש, תמיד הציבו אותי בקדמת הבמה. פשוט שמו אותי שם.
החלטתי שהגיע הזמן לעשות לעצמי. החלטתי שאני רוצה להחליט מתי ואיך לשים את איריס על הבמה. שאני רוצה להיות השראה ולעזור למשפחות שמשוועות לילד משלהם.
והדבר הראשון שאני רציתי לעשות זה שיהיה לי עוד ילד. כבר שלוש שנים שהיה לנו את בנינו והכמיהה שוב עלתה בי.
רק שהפעם רצינו בדרך שונה. ובדרך שיישאר לנו הבן – בכור. הבנו שיהיה לנו קשה מאד להתמודד עם תהליך אימוץ נוסף על כל הכרוך בילד מאומץ. ובעיקר תחושת הבטן שלי אמרה לי שתינוק יהיה ריפוי ואור עבור כולנו. ואכן תחושתי הייתה נכונה.
היה לנו מלאי של עוברים טובים מוקפאים שאצלי הם פשוט לא נקלטו. הייתי מתוסכלת וחסרת אונים.
יש ברשותי ארסנל של מספרי טלפון של המלאכים שלי. אנשים שאני מתקשרת אליהם כשממש קשה לי. בכל מצב כזה אני בוחרת מישהו מהרשימה הזו, וזה תמיד בינגו! אני תמיד קולעת למלאך שהוא השליח לעצה שהיא התשובה לבעיה שלי.
הפעם בחרתי להתקשר לנאורה. אישה מלאכית, מאומצת בעצמה ולה שני ילדים מאומצים. מתנדבת במשמר הגבול. והיא ענתה לי קצר וחד משמעי:

"איריס, תלכי על פונדקאות"

ואני, אשפית המספרים והתקציבים, מחשבת במהירות עלויות כספיות של תהליך שהוא יקר ולא ניתן למדידה מדויקת של תוצאות כיצד ומתי.
ואז עולים בי החרדות והמתחים הנפשיים הכרוכים בזה שהעובר שלי טס מוקפא בנוזל עד לאוקראינה ומשם לקליניקה ומוחדר בניתוח לאשה זרה שבתקווה שתישא אותו בהצלחה תשעה חודשים. לידה בהצלחה של ילד בריא ושלם…
יותר קל ופשוט לקפוץ מקומה עשירית…ללא מצנח.
ואני מעלה את כל זה מול נאורה והיא אומרת לי שוב במשפט קצר:
"אם את באמת רוצה את זה, – את תמצאי לזה את הכסף!!!"
שנה וחודשיים לאחר מכן, ב – 14 ליולי 2017 נולדה בתנו בבית חולים באוקראינה. מכרנו את הבית כדי לממן את תהליך הפונדקאות של הילדה שלנו.
וקצת לפני שנסענו להביא את ביתנו החלטתי שאני פותחת עסק עצמאי. לא ידעתי איזה, אבל ידעתי אילו יכולות יש לי באמתחתי-
יש לי ניסיון בניהול. ניהול תקציבים מינימליים ועד ענקיים. ניהול אנשים. ולמדתי גם אימון הוליסטי. ידעתי שיש דרך לחבר בין כל היכולות האלו ולהקים איתם עסק טוב. היתה לי הדרך בלי לדעת לאן היא מובילה.
כשחזרנו לארץ עם הבת התחלתי להסתובב איתה למפגשי נטוורקינג כדי ללמוד איך לשווק את עצמי. עכשיו גם ידעתי מה המטרה, כל היכולות שלי כבר התחברו לי ל-
איריס מלווה ליצירת משפחה
העסק העצמאי שלי נולד מתוך צורך לעזור לכל מי שחווה קשיים בזוגיות ובהרחבת משפחה.
יש לי ארבעה עולמות של כלים שאני מתמחה בהם:
1. ניסיון אישי.
2. כלים כלכליים – איך לנהל כסף קיים ולהשיג כסף שאינו קיים,- הלוואות. אנחנו מכרנו בית, ומה שהיה היה. אבל עם הידע העכשווי שברשותי אני יכולה להראות לזוג דרך אחרת. איך להתנהל מול מנהלי בנקים ומקבלי החלטות. לחזור עם תינוק קטן לבור כלכלי זו בחירה גרועה, (שגם איתה אפשר להתמודד). יש מספיק התמודדויות ואתגרים אחרים לנצח.
3. כלים מתוך עולם האימון. אני מסתכלת על זוגות שמצפים לילד, בין אם בתהליך פונדקאות ובין בהריון טבעי. ואני רואה כמה אנרגיה וכספים הם משקיעים בקניות של כל האביזרים הטכניים, אקרא לזה, לקראת הלידה: עיצוב חדר תינוק, עגלה, בגדים, משחקים וכו' וכו' ואני שואלת את עצמי בהשתוממות: מתי הם יכינו את עצמם ריגשית לקראת האדם הקטן החדש שעומד להיכנס לחייהם? על השינוי בזוגיות שזה עלול לחולל? האם הם מדברים ביניהם על כל זה? מתכוננים לזה?
הכי עצוב ושובר לב הוא המצב שזוג עובר שנים של טיפולים וקשיים להביא ילד, עוברים תהליך מייגע של אימוץ ילד שהגיע עם מטען רגשי כבד, ואז הזוג הזה לא מצליח להתמודד עם הורות והם נכנסים להליך של גירושין, אחרי כל הסבל והעבודה הזו. אך המסכן האמיתי הוא הילד שצריך להתמודד עם מצב של הורים מאמצים שלכל אחד מהם יש זוגיות חדשה על כל השלכותיה. וגם עם המטען הקודם שלו, ארץ מוצא והורים ביולוגיים.
כשהגיע אלינו בננו ואחר כך בתנו ואני ורזי נכנסנו לויכוחים מי עושה מה ומי לא מוכן לעשות מה ומתי, אמרתי לו: רזי, סטופ! בוא נשב שנינו ונעשה רשימה מה החוזקות והיכולות שלך ואני מה החוזקות והיכולות שלי, ומהרשימות האלו נעשה חלוקת תפקידים. אין מצב לעבור מריבות חוזרות ונישנות על תפקידי הורות משותפת!!! כל זוג צריך ללמוד אחריות ותמיכה זוגית והורית טרם כניסת ילד לעולמם.
4. ליווי בהליך אימוץ. מה עובר על ילד שמאמצים אותו. איך לעזור לו להתמודד עם קשת הרגשות שעוברת בו בכל שלבי חייו. כשטסנו להביא את הילדה שלנו, הבן שלנו נהיה חולה. נס שהבאתי איתי חברה לטפל בו. היא דובבה אותו לגבי מה שהוא מרגיש. וכשאמרתי לו שהוא ואחותו הם הילדים שלי אבל אף אחד מהם לא יצא מהבטן שלי, הוא רתח מכעס ורצה לחזור לרוסיה לבית הילדים שזכר היטב מגיל שנתיים. אני משוחחת איתו המון. שיחות שנותנות לו ביטחון לעשות מה שטוב לו ולהיות מי שהוא. נותנת לו לדעת שהוא אהוב ומוגן במקומו בחיינו.
ליווי בתהליך הפונדקאות. איך לנהל הריון ממרחקים.
איך להתנהל מול תגובות של אנשים כולל בני משפחה שלא רואים בעין יפה את התהליך הזה. אנשים שמכניסים פחדים וחרדות שהזוג אפילו לא חשב עליהם. מלבד אלו הקיימים אצלו.

היום, במבט לאחור על נסיבות החיים שהסבו לי כאב וצער עמוק, אני מבינה שלא הצלחתי להרות בגלל נסיבות הילדות שלי. אבל הילדה-אמא של אז, היא מומחית על של אמא היום. מבינה ומרגישה באינטואיציה איך לעזור גם אם קשה לכם להביע במילים את הרצון התשוקה והכמיהה הכי עמוקה שלכם. אני יכולה לתת את ההשראה והידע כיצד לעוף ולכבוש כל חלום ולהצליח לבנות משפחה שתתאים בדיוק לכם!

ילד אהוב שלי, מקווה שדיברתי מספיק יפה. ואתה צודק, עכשיו נשאר לי רק להקשיב. פשוט להקשיב.

איריס מלווה ליצירת משפחה.

תודות מעומק הלב לכל מי שהיה שם עבורי לאורך כל המסע. ובעיקר תודה ואהבה לאין ערוך לרזי, בן זוגי, שצועד איתי יד ביד את הדרך.