העבר מתערבב בהווה
הכל התחיל במודעה בעיתון
מאת זהר נוי
"הדור השני הוא הוכחה לכך שהצלקת לא נגמרה בשואה. היא גם לא תעבור אחרי הדור השני והשלישי, היא תישאר במידה זו או אחרת לעולם", כך אומרת הסופרת והעיתונאית טלי נתיב-עירוני.
בחודש אפריל חל יום השואה וזו ההזדמנות להעלות נושא שכמעט ואינו עולה על סדר היום: ההשפעות על הדור השני והשלישי לשואה. הסופרת והעיתונאית טלי נתיב-עירוני מספרת כי הטריגר לכתיבה ספרה השני "מודעה בעיתון ושדים אפלים" היה פרויקט תיעוד השואה של שפילברג. "בפרויקט הייתה לנו הוראה חד-משמעית לא לראיין יותר משני ניצולי שואה בשבוע, כדי 'להגן' עלינו. אני חשבתי שעלינו אין צורך להגן, אלא עליהם, על הניצולים. יום אחד שמעתי שבקיבוץ כפר הנשיא שבגליל העליון יש ניצולי שואה רבים, והחלטתי על דעת עצמי ובניגוד להנחיות לנסוע לסוף שבוע ארוך לשם ולהרביץ "מרתון" של ראיונות. בדרך חשבתי שאולי אני עושה משהו מסוכן, שיזיק לבריאות נפשי. מכאן ועד פיתוח דמותה של הגיבורה המשתגעת הדרך הייתה קצרה".
מודעה בעיתון ושדים אפלים (הוצאת אוריון) הוא רומן שעלילתו הדרמטית והסוחפת מתרחשת בתל אביב של ראשית שנות ה- 90, ובמרכזו סיפור מתח תוך מבט נוקב על בני הדור השני של השואה. בספר, שבו מרכיבים ביוגרפיים ובדיוניים, טלי נתיב-עירוני לוקחת את הקוראים אחורנית בזמן ופורשת לפנינו ביד אמן רגישה מארג עלילות ומערכות יחסים בין הדמויות ומטפלת בנושא השואה והדור השני באופן מעורר השראה, בלשון חדה, לא מתנצלת, כנה ועם זאת מתוחכמת. כתיבתה ייחודית, נועזת ואפילו חצופה.
אל חייה של אילנה גלבוע, מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון, נשואה לקובי, רופא ואם לשניים, מגיחה מודעה בעיתון הקוראת למתנדבים לתיעוד ניצולי השואה. בניגוד לכל היגיון ועל אף לחציהם של בני משפחתה היא נענית למודעה ונשאבת אל האתגר הגדול של חייה. עיסוקה הצדדי החדש הולך ומשתלט עליה והופך לאובססיה. במקביל היא עוסקת בחיפוש אחר סוד משפחתי אפל שקשור בעברה שלה, חלומותיה מנבאים פורענות מתקרבת והיא מתנחמת בחיקו של אחֵר, עד לסוף הטרגי המפתיע הבלתי נמנע.
העלילה מתרחשת בימי מלחמת המפרץ, בספטמבר 1990, סאדם חוסיין שליט עיראק פולש לכווית, והישיבה בחדרים האטומים ומסכות הגז מהווים עננה נוספת המרחפת מעל ראשיהם של אילנה ובני משפחתה ומשמשים תזכורת לימים האפלים של טראומת השואה ול"הליכה כצאן לטבח."
יש בספר תיאור מרתק של טראומות דור ההורים שחוו את השואה, טראומת הדור השני, וסודות שמרחפים באוויר וגם סיוטים שמלווים את אילנה, ויש גם רצון אז שלה להעביר את הידע על השואה לתלמידיה בבית הספר, גם כאשר הנושא לא בתוכנית הלימודים שלה, והיא אף משלמת על כך באיבוד משרתה.
בסיפור מוצגת גם סוגיית הצברים אשר התייחסו בזלזול לניצולי השואה: "כן, לא היית היחיד. כל החברה הישראלית לא רצתה לשמוע," אמרתי. "זלזלו בהם. ראו בהם צאן שהלך לטבח. אמרו להם שהם התנדבו למות. כן, התנדבו. אולי הרגישו אשמים שלא עזרו להם שם."
טלי נתיב-עירוני (70), היא עיתונאית, מתרגמת ספרים (כלת פרס שרת החינוך לתרגום ספרות ילדים ונוער), בימאית סרטים דוקומנטריים ומרצה בתחומים שונים כולל בפני תלמידי בתי ספר תיכוניים ומשלחות נוער לפולין על ניסיונותיה וחוויותיה בפרויקט שפילברג לתיעוד השואה; בוגרת אוניברסיטת תל אביב בחוגים תיאטרון, פילוסופיה ועיתונאות, ברוקלין קולג' והסמינר היהודי התיאולוגי בניו יורק. הפקה, צילום, בימוי ועריכה של סרט דוקומנטרי קצר: "מכתבים מסבא" – מסע אישי בגרמניה בעקבות השואה המשפחתית. ליווי הסרט בהקרנות בהרצאה (לסרט 3 גרסאות – עברית, אנגלית וגרמנית); מנכ"לית אגודת "מיתר" לקשרי תרבות בעם היהודי.
מודעה בעיתון ושדים אפלים הוא ספרה השני של טלי. ספרה הראשון אלה במילעֵיל (זמורה-ביתן-מודן, שנת 2000) עוסק בסיפור חייה של צעירה המנסה ללא הצלחה למצוא את דרכה בכתיבה, ואינה מסוגלת להתגבר על המחסומים הכרוכים בכך. בתוך כך מתברר שהבריחה שהיא עוסקת בה ללא הרף – בריחה מהחיים, מהארץ, מסודות העבר, מאנשים אהובים שנטשו אותה ובעיקר מעצמה – היא המעצור העיקרי לכתיבה, ועד שלא תבחר בחיים, במקום בעיסוק האובססיבי במוות, לא תחלץ מהמבוי הסתום.
טלי נתיב-עירוני מספרת, כי שאבה את ההשראה לכתיבת הספר "מחוויותיי במסגרת פרויקט תיעוד השואה של סטיבן שפילברג, ממפגשים עם ניצולים ועם בני הדור השני, סיפורים ששמעתי בבית. הספר, כמו כל יצירה, הוא לא ממש יצירה רק שלי. הספר הוא של אנשים שגדלנו בחֵיקם, אחרים שפגשנו בצמתים שונים של חיינו, של אירועים שקרו לנו וגם לאחרים".
"הכתיבה ארכה כ- 15 שנה בהפסקות, תחקירים, קריאת חומרים רלוונטיים, התלבטויות, מפגשים עם אנשים. בינתיים כתבתי גם דברים אחרים בהם ספר עיון שיצא במהלך השנה, ומחזמר סטירי משעשע בחרוזים".
טלי נתיב-עירוני מספרת כי הטריגר לכתיבה היה פרויקט תיעוד השואה של שפילברג. "בפרויקט הייתה לנו הוראה חד-משמעית לא לראיין יותר משני ניצולי שואה בשבוע, כדי 'להגן' עלינו. אני חשבתי שעלינו אין צורך להגן, אלא עליהם, על הניצולים. יום אחד שמעתי שבקיבוץ כפר הנשיא שבגליל העליון יש ניצולי שואה רבים, והחלטתי על דעת עצמי ובניגוד להנחיות לנסוע לסוף שבוע ארוך לשם ולהרביץ "מרתון" של ראיונות. בדרך חשבתי שאולי אני עושה משהו מסוכן, שיזיק לבריאות נפשי. מכאן ועד פיתוח דמותה של הגיבורה המשתגעת הדרך הייתה קצרה".
מה משמעות שם הספר? "המודעה בעיתון היא הטריגר לעלילה וכל ההתרחשויות ולכל מה שקורה לגיבורת הספר. זאת המודעה שלכדה את עיני לפני שנים, שבה התפרסמה פנייה למתנדבים לתיעוד לפרויקט של שפילברג. כמובן, שפילברג עצמו לא הוזכר במודעה, ורק מי שהתקבל, אחרי ועדת מיון, הבין במי המדובר. השדים האפלים הם משהו שחייב להיות בנפשו של הגיבור עוד לפני שהמסך עולה, אחרת לא יתחוללו בנפשו תהפוכות, משברים, תפניות, התפתחויות. מה שקרה לגיבורת הספר לא בהכרח חייב לקרות לכל מי שמתעד ניצולי שואה. השריטה המוקדמת שלה, השדים האפלים שלה, הם שאִפשרו את מה שקרה".
"כל הסיפורים בספר "מודעה בעיתון ושדים אפלים" הם סיפורים אמתיים ששמעתי, לא המצאתי שום סיפור, לא צריך להמציא, הסיפורים ישנם. גם תחושות האמפתיה והחמלה וההזדהות הן שלי לחלוטין, כמו כל השדים האפלים שרודפים את גיבורת הספר".
טלי נתיב-עירוני מוסיפה: "גיבורת הספר מדברת על משק כנפי ההיסטוריה. ההיסטוריה שנכתבת מחדש על ידי האנשים האלה שמספרים את סיפוריהם. זהו המסר. אולי הספר הוא סוג של אנדרטה נוספת. הגיבורה מודדת כל דבר בסרגל של השואה. בסך הכול היא רוצה שלאנשים יהיה אכפת מהאנשים האלה. גם זהו מסר. הגיבורה לקחה על עצמה תפקיד שלא הוטל עליה והתנפלה עליו במלוא ההתלהבות. פתאום היא רואה את חייה כשליחות. היא מעולם לא ראתה אותם ככאלה. הפכה את עצמה לסוג של יד ושם. המסר השני החשוב לא פחות הוא מה קרה לבני הדור השני (והשלישי וכל הבאים אחריו), נושא שלא מספיק נכתב עליו".
מיהם גיבורי העלילה: "גיבורי העלילה המרכזיים הם אילנה והוריה וכן אמנון הצלם. גיבורי-המִשנה התומכים בעלילה הם קובי, בעלה הרופא, דבורה, מרכזת פרויקט התיעוד, מנהלת בית הספר שבו אילנה עובדת וילדיה של אילנה".
מה מיוחד בגיבורת הספר? "הבחירות המודעות ולא-מודעות שלה (התיעוד, החיפוש הבלשי אחר שתי דמויות נשים, החיפוש אחר שורשי הצלקת הרוע). היא מאפשרת לעצמה ללכת בעקבות התחושות עד הסוף בלי ויתורים ובלי פשרות ובלי כניעה לנורמות, גם במחיר כבד".
"מודעה קטנה בעיתון הפכה את חייה המסודרים של הגיבורה לרכבת שדים הדוהרת אל תהום, ואולי השדים היו שם תמיד, מוסתרים במרתף הסוד האפל שקיומו העולם ממנה, הסוד הנורא שנשתל בה עוד טרם צאתה מרחם, עוד ברגע ההתעברות. כל יצירה חדשה היא לא ממש רק יצירה שלנו. היא של אנשים שגדלנו בחֵיקם, אחרים שפגשנו בצמתים שונים של חיינו, של אירועים שקרו לנו וגם לאחרים. היה חשוב לי להעלות דברים לא מדוברים על סדר היום הציבורי שמחוץ למיינסטרים המקובל, החמים והנוח, להעביר מסרים. השואה היא לא נושא שהכי נעים להתעסק אתו. נעים יותר להכחיש.
"הקטע הזה עם השואה התחיל עם פרויקט שפילברג. עד אז לא רציתי כל כך לשמוע סיפורים בבית. שמעתי מתוך נימוס, מתוך כבוד, לא מתוך עניין או אפילו אמפתיה. כל הדור שלנו ברח מזה. אבל עם פרויקט שפילברג זה הפך אצלי לאובססיה.
"ההתעסקות הזאת שלי היא סוג של הכאה על חטא, ואפילו הצלפה עד זוב דם, על שלא רצינו לשמוע. גם אם זה היה טבעי ונורמלי ותקין שלא נרצה לשמוע, היום – במבט לאחור – כמה שלא נזעק את זה עד קצה העולם, זה לא מספיק. הזעקה הזאת, התיעוד, ההנצחה, הם אולי התיקון. בביתי דובר על מה שקרה באירופה ב"רוח טובה," בסוג של געגוע, בנינוחות, לא בכאב, לא בכובד, אלא בסיפורים על בני משפחה שנספו (מצד שני ההורים), ואנחנו לא קלטנו את גודל הטרגדיה, את עומק האסון. הרבה שנים השואה נתפסה כאסון לאומי, לא כמשהו אישי, שקרה לאנשים אמִתיים, בשר ודם. רק כשהתחילו הסיפורים האישיים לצוץ, עם התיעוד של יד ושם, עם משפט אייכמן, עם הפרויקט של שפילברג ואחרים שצצו בעקבותיו, התחלנו בעצם לקלוט מה קרה. פתאום הבנו את העקירה, הפירוד, הניתוק, החלל שהעצום שנפער בלב אנשים, הדבר הנורא הזה שאנשים סחבו אִתם כל חייהם בלי לצייץ ובלי להתבכיין כמו שאנחנו מתבכיינים היום על כל שטות.
"אני רואה בזה סוג של שליחות, הדבר החשוב ביותר שעשיתי מימי, ואני ממשיכה בזה עד היום. הספר שלי אינו קל לעיכול, אבל זה כלום לעומת מה שהם עברו וחוו. הכתיבה החושפנית היא אולי פונקציה של גיל. אין דמויות סמכויות שישפטו – הורים, מורים, מפקדים".
"אולי הספר הוא סוג של אנדרטה נוספת, והוא גם מאיר באור זרקורים את הדור השני, שמעטים יודעים מה עבר/עובר עליו וגם הדור השלישי לא ניצל מזה. בחיפוש אחר חיים אבודים שהיו ואינם היה חשוב לי להעלות דברים שאינם על סדר היום הציבורי שמחוץ למיינסטרים המקובל, החמים והנוח, לזעוק מסר. הנושא בוער בעצמותי שנים רבות. ההתעסקות הזאת שלי היא סוג של הכאה על חטא, ואפילו הצלפה עד זוב דם, על שלא רצינו לשמוע. גם אם זה היה טבעי ונורמלי ותקין שלא נרצה לשמוע, היום – במבט לאחור – כמה שלא נזעק את זה עד קצה העולם, זה לא מספיק. הזעקה הזאת, התיעוד, ההנצחה, הם אולי התיקון. הייתי רוצה שהספר יהיה כמו שרביט קסמים, שייגע בפצעי אנשים וירפא".
דור שני
"הדור השני הוא הוכחה לכך שהצלקת לא נגמרה בשואה. היא גם לא תעבור אחרי הדור השני והשלישי, היא תישאר במידה זו או אחרת לעולם, כמו חורבן הבית וכמו כל ההיסטוריה העקובה מדם של העם היהודי. בני הדור השני מכונים בפי פרופ' חיים דסברג מהמכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן בשם נרות זיכרון, ובפי ד"ר דינה ורדי מהאוניברסיטה העברית בשם נושאי החותם. אני חושבת שהכינויים הללו ממצים את הכול, את התפקיד שהפילו על בני הדור השני, לשמש נרות זיכרון למתים, תזכורת למה שהיה ואיננו עוד, משא כבד מידי. אבל נר זיכרון הוא גם אור ותקווה".
"לא זו בלבד שהילדים הללו הם נרות זיכרון, הם אנדרטאות חיות למתים. הם הופכים להיות חלק בלתי-נפרד מריטואל שקפא בלב הניצולים כשנמנעה מהם האפשרות לעבד את האבל ולחיות אותו בצורה נורמלית. לכן הם משמרים את זכר המתים בילדיהם, העניקו להם את שמות המתים ובכך חרצו את גורל ילדיהם לחיי רגש ותחושת זהות כפולים: הילדים חיים בתור עצמם ובתור בני המשפחה שעל שמם הם נקראים. ההורים שמתקשים להפריד בין העבר להווה חרדים לילדיהם שיוצאים לטיול. לבני הדור השני ולעיתים גם השלישי מועבר מסר של חוסר-אמון מוחלט בזולת. וכן – פרידה מההורים פירושה להעלם ולהיאבד בעולם. ההורים מעולם לא לימדו את הילדים להיות עצמאיים, לעמוד על זכויותיהם ולהתמרד התמרדות בריאה ומעולם לא כיבדו את פרטיותם. גילויים של אוטונומיה התפרשו על ידי ההורים כבגידה, חוסר נאמנות, נטישה".
