אני זוכרת שבני נולד ואני רואה אותו עדיין מחובר אלי בחבל הטבור. מניחים אותו עלי ואני מקרבת אליו ידיים, עוטפת אותו וראשי מתכופף. אני מנשקת אותו וזה רגע מופלא, רגע של אושר טהור ומזוכך, ענוג כל כך. מרימה את ראשי למעלה, מחייכת, מנשקת בעדינות את היצור השברירי הזה, אני אמא. מתבוננת באצבעותיו, מנשקת אחת אחת, העולם הוא ענן לבן ואני בתוכו. הוא, אני, מסביב האיש שלי ועוד אנשים, כאן ועכשיו, עוד נשיקה, כך בעדינות והדמעות זולגות ללא מעצורים. אני בוכה וצוחקת, אני נבוכה? כך מרגישה אהבה טהורה? אהבה שלא תלויה בדבר, אמא מנשקת את תינוקה.
הוא גדל, ילדי, כמעט בן שנה, כבר הולך הליכה יציבה, החלטנו להכניס אותו למעון ילדים. לאחר שבועיים במעון הילדים, אבן נזרקה בטעות, פגעה בראשו וגרמה לו לדמם. משם התפתח גידול מדמם, המנגיומה, אנו עוטפים אותו בנשיקות, נשיקות המלוות בפחד מהול באהבה או אהבה מהולה בפחד, היינו מבולבלים באותה התקופה. במשך חודש, יום ולילה, בני דמם מראשו ובמעון לא הסכימו לקחת אחריות. הם היו מוכנים שיגיע למעון, רק אם אני האמא אשב ואחכה בחוץ, וכשידמם אקח לקופת חולים. במעון בקשו ממני, להיכנס לאחת הכיתות ולמלא מקום, היות ואני כבר נמצאת שם. זה עזר לי, הסיח את דעתי, אהבתי להיות עם הילדים בכיתה, הרגשתי עטופה, חיבקתי ונישקתי. בין לבין אפשרו לי להציץ על האהוב הקטן שלי, מבלי שיראה וכך הצלחתי לשמר את שגרת יומו.
כעבור חודש, הרופאים מצאו שיש לבני אנמיה ובעקבות זאת החליטו לבצע ניתוח ראש. נכנסתי עם הרופאים לחדר הניתוח וללא הודעה מוקדמת הסבירו לי שהניתוח יתבצע ללא הרדמה שכן הבן מאוד אנמי והרדמה מוסיפה סיכון. בנוסף, הודיעו לי שעלי להחזיק את בני לאורך הניתוח על מנת שיחתכו, ויתפרו את ראשו, מכיוון שלהרדים אסור, זה מסוכן. נשקתי את ילדי וביקשתי ללא מילים שייתן לי את הכוח, נשיקות של יראת פחד נוראית. הרופא חותך, ואני מחזיקה את בני הזועק מבכי, מסתכל עלי כאומר:"אמא, איך את מאפשרת את זה?" ואני שעוטפת אותו כל הימים בנשיקות לא יכולה לנשק, משום שלא ניתן להזיז את הרופא, זה מסוכן. לא הרשתי לעצמי לבכות או שפשוט התאבנתי, החזקתי אותו בכתפיים, הסתכלתי עליו וניסיתי לשיר:"כמה ענוג הוא" שיר שנהגתי לשיר לו לאורך כל השנה, שיר שגרם לו לחייך. כשניתן לי אישור אספתי אותו לחיקי, נישקתי אותו והבטחתי לו ולעצמי שאשמור עליו עד עולם, על הילד הגיבור שלי.
לפני כשבוע נפטרה אימי בשיבה טובה, בשנתה "מות נשיקה" נישקתי את אימי נשיקה אחרונה על מיצחה, נשיקת פרידה וחשבתי איזו זכות לבוא לעולם בנשיקה ולהיפרד מהעולם בנשיקה.
היום אני מלווה משפחות שונות ומגוונות, להן אני אומרת תחבקו, תנשקו את ילדיכם שירגישו כמה הם אהובים, על מנת שהם יצאו מחוזקים לחיים. הלא נשיקה היא אהבה, היפוכה של המילה נשק. כשילדיכם כועסים, נשקו אותם, כשילדיכם עצובים, נשקו אותם שירגישו את חום גופכם יחוו את קירבתכם, אהבתכם, טעם הנשיקה שלכם לעולם לא ילך לאיבוד.
