באוקטובר חגגתי את יום הולדתי.
כל שנה חיפשתי תירוץ לבקש את המתנה הכי טובה, הכי מיוחדת, זו שתעשה אותי הכי מאושרת.
יום ההולדת היה תירוץ לבזבז כסף על המתנה הכי שווה.
ככל שהתבגרתי, הבנתי שאת המתנה שתעשה אותי הכי מאושרת, אני לא אמצא בחנות, באתר או בסייל. השנה, נתתי לעצמי את המתנה שלא עולה שקל אחד אפילו: החלטתי שאני מפסיקה לרחם על עצמי. נתתי לעצמי מתנה של חופש. חופש מכעס, חופש מדכאון, חופש מכאב.
היקפתי את עצמי באנשים שנותנים לי את הכלים להיות חזקה, שמאמינים בחלומות שלי ועוזרים לי להגיע למקומות שלא הייתי מגיעה לבד.
סוף סוף אני אוהבת את האישה במראה. אני נותנת לה כבוד. הכבוד שמגיע לה.
מחיה פצועה ללביאה שואגת.
אני כל הזמן אומרת לבתי שהיא תשנה את העולם ועכשיו אני אומרת את זה גם לעצמי:
אני אשנה את העולם. אני אתן השראה לאנשים לספר את הסיפור שלהם. ויותר מכך, אני השראה עבור עצמי. כל יום אני שואפת להיות הגרסה המשופרת מתמול שלשום.
ואני יודעת שאני לא לבד. אמא שלי, עליזה גרנות, זכרונה לברכה, עוטפת אותי באהבה שלה.
היא מובילה אותי קדימה. אני מרגישה אותה, את הכוחות שהיא טומנת בי. האהבה שלה נותנת לי כנפיים לעוף למעלה ורחוק.
מוזמנים לצאת איתי למסע חוצה יבשות אל תוך עומק הנפש.
