השופטת בדימוס דניאלה וכסלר מרכיבה מחדש את סיפור משפחתה באמצעות מכתבים, תצלומים ועדויות. התוצאה היא הספר "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון", ספר מרתק בו היא נוגעת באירועים הגדולים שעיצבו את ההיסטוריה היהודית במאה העשרים
מאת: זהר נוי צילום: יונתן וכסלר
דניאלה וכסלר היא שופטת בדימוס שזה 26 שנה מציירת וכותבת בכישרון רב פיסות חיים במבט פילוסופי ייחודי כזה שמעטים יערערו עליו. גם ספרה החדש "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון" (הוצאת ספרים ש. זק ירושלים) הוא סאגה משפחתית סוחפת המבוססת על אוצר נדיר של מסמכים, תצלומים, חפצים ועדויות אותנטיות. סיפור מרתק שנוגע בפרקים משמעותיים בתולדות הציונות במאה העשרים ובמובנים רבים מסביר את כוחות הנפש שלנו כעם וכאומה.
כבר משמו של הספר עולה הרעיון המרכזי שמלווה את כולו: מי שנשאר אחרון הוא גם מי שנושא באחריות לספר את הסיפור. כשבני המשפחה המבוגרים הולכים לעולמם נשארים אחריהם זיכרונות, מסמכים ותמונות, אך גם חללים רבים. דניאלה מבינה היטב שאם לא תאסוף את כל אותם שברי מידע ותכתוב אותם יאבד חלק גדול מהעבר המשפחתי לעד. בתחושת שליחות אישית היא יוצאת למסע ארוך של גילוי, חיפוש ותיעוד במהלכו היא מחייה אנשים, מקומות ואירועים שכמעט נשכחו מהזיכרון.
נקודת הפתיחה של הספר היא ארכיון משפחתי עשיר במיוחד. דניאלה מתארת כיצד צללה אל "ים של מכתבים, תעודות ותמונות" מהם החלו לצוף בזה אחר זה סיפורים שנשכחו לאורך השנים. כל מכתב הופך לחלון לתקופה אחרת, כל תצלום מוביל אל אדם נוסף וכל מסמך חושף פרט שמאפשר להשלים עוד חלק בפאזל המשפחתי. במקום לראות באוסף הזה מזכרת משפחתית בלבד, היא הופכת אותו לחומר גלם ממנו נבנית היסטוריה שלמה.
המסע המשפחתי מתרחש על פני מרחב גיאוגרפי רחב במיוחד. מתוך החומרים מתעוררים לחיים ערים וכפרים ברוסיה, בפלשתינה, במצרים, בצרפת ובגרמניה. כל אחת מהמדינות האלה מייצגת פרק אחר בחיי המשפחה: תקופות של התיישבות, של הגירה, של חיפוש אחר עתיד יותר טוב, של התמודדות עם רדיפות או של התחלה חדשה בארץ אחרת. כך מציגה דניאלה תמונה רחבה של משפחה יהודית שחייה נשזרו שוב ושוב בתהליכים ההיסטוריים הגדולים של תקופתה.
זהו סיפור על אהבה ושנאה, חלומות ואכזבות, אומץ והתחדשות, שבו משתלבות דמויות היסטוריות לצד גיבורי המשפחה, כולם קמים לתחייה מתוך תיעוד עשיר ומרגש.
אחד ההיבטים המעניינים בספר החדש "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון" הוא השילוב בין ההיסטוריה הפרטית לבין דמויות ואירועים מוכרים מההיסטוריה הלאומית. במהלך עבודת המחקר מגלה דניאלה כי יוסף טרומפלדור היה ארוסה של אחותה הצעירה של סבתה. הגילוי הזה לא מוצג רק כפרט ביוגרפי מסקרן, אלא כדוגמה לאופן בו אנשים שהפכו לחלק מהזיכרון הלאומי היו גם בני משפחה, חברים ואנשים קרובים שחיו חיים אישיים לצד פועלם הציבורי. כך מיטשטש הגבול בין ההיסטוריה הגדולה לבין סיפורה של משפחה אחת.
לצד הגילוי הזה מופיעה גם תעלומה נוספת: באלבום התמונות של אימה יש תמונה של מלך ומלכת שוודיה. התצלום שלכאורה אינו קשור כלל למשפחה חושף קשר מסתורי בינה לבין בית המלוכה השוודי. המחברת לא מסתפקת באזכור העובדה, אלא מציגה את תחושת הפליאה והסקרנות שמלווה כל גילוי כזה. לאורך הספר חש הקורא שכל מסמך חדש פותח דלת לסיפור נוסף ולעיתים גם לשאלות שאין להן תשובה מייד.
דניאלה וכסלר, אלמנתו של עוזי וכסלר ז"ל ואם לארבעה ילדים עלתה לישראל מצרפת בילדותה יחד עם הוריה בעקבות פעילותם הציונית. במשך שנים רבות עבדה בפרקליטות המדינה. שבע עשרה שנים כיהנה כשופטת בבתי משפט השלום והמחוזי בירושלים. לאחר פרישתה שבה לעסוק באמנות ואת יצירותיה הציגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון" הוא ספרה הרביעי.
"הספר הנוכחי במובנים רבים הוא גם הסיפור האישי שלי", אומרת דניאלה. "זהו ספר שנולד מהצורך לעצור לרגע את מרוץ החיים, להביט לאחור ולנסות להבין כיצד נבנה הסיפור המשפחתי שלנו ואיך הוא עיצב את מי שאני היום. ככל שהעמקתי בכתיבה הבנתי שאני לא רק מתעדת את עברם של בני משפחתי, אלא אני גם מנסה לפענח את השורשים שלי ואת המקום ממנו צמחתי".
"כשהחזקתי ביד תעודה ישנה או קראתי מכתב שנכתב לפני עשרות שנים הרגשתי כאילו אני משוחחת עם האנשים שכבר אינם כאן. בין השורות אפשר היה לשמוע את קולם, להבין את התקופה בה חיו, את הקשיים שעמם התמודדו, את החלומות שנשאו ואת הבחירות שעשו. פתאום ההיסטוריה המשפחתית כבר לא הייתה רשימת תאריכים ושמות, אלא סיפור חי ונושם", היא משתפת. "הכתיבה הייתה גם מסע של גילוי עצמי. בתוך כדי העבודה על הספר מצאתי את עצמי בוחנת מחדש אירועים שחשבתי שאני מכירה היטב. הסתכלתי עליהם בעיניים יותר בוגרות בניסיון להבין לא רק מה קרה, אלא גם מה המשמעות של אותם אירועים בעבורי. גיליתי שלעתים הזיכרון האישי והמסמך ההיסטורי משלימים זה את זה ולעיתים הם אפילו מתווכחים זה עם זה. המפגש ביניהם יצר תמונה מורכבת, אנושית ומרגשת הרבה יותר".
היות שחשוב היה לה שלספר יהיה עיצוב אומנותי היא פנתה לאייל זקין, מרצה בבצלאל שהסגנון והעיצוב שלו מצאו חן בעיניה.
בואי נדבר על הקריירה המשפטית שלך – מה השאיר אותך באמת כל כך הרבה זמן בה?
"פשוט מאוד. אהבתי מאוד את העבודה, אין עבודה יותר מרתקת ממנה אנושית ואינטלקטואלית. העבודה הראשונה שלי הייתה בתביעות של המשטרה אחר כך עברתי לפרקליטות המדינה בה עבדתי 12 שנה. אהבתי מאוד את עולם המשפט מכאן ההמשך הטבעי הוא עבודה בפרקליטות מכיוון בית משפט. הייתי מופיעה בבית המשפט העליון והשופטים שאלו אותי למה את לא הולכת להיות שופטת? עניתי שיש לי ארבעה ילדים קטנים בבית. אחת השופטות אמרה לי: 'אם הצלחת להסתדר עם ארבעה ילדים תסתדרי גם עם בית משפט'".
כשעזבת את בית המשפט התחלת לצייר – מה נתן לך הציור? מהי האומנות בעבורך?
"אני בן אדם של צבעים, אני רואה הכול בצבעים. ציירתי מעט גם כשהייתי שופטת מפאת חוסר זמן, אבל לא הרשיתי לעצמי לפרסם את הציורים. בכל התקופה הזאת לא ערכתי תערוכות. בשבוע שהתמניתי לשופטת הייתה לי תערוכה בירושלים בגלריה מוצלחת מאוד. הנשיא בזמנו אמר לי 'דניאלה אני שמח מאוד שיש אומנים בתחום המשפט, אני גם מנגן, אבל שתדעי שכל זמן שאת שופטת אסור לך לעשות תערוכות כדי שלא יבוא מישהו ויקנה תמונה. וכך עשיתי".
לאורך השנים נאלצה דניאלה לאזן בין שלושה עולמות שונים לחלוטין: חיי משפחה, עולם המשפט ועולם האמנות. כשמונתה לשופטת היא קיבלה החלטה מודעת להקפיא כמעט לחלוטין את פעילותה כאמנית בהקפדה על כללי האתיקה. למרות הוויתור הזמני על היצירה הפומבית היא מדגישה שמעולם לא הרגישה שאיבדה את עצמה.
לשמר זיכרונות לפני שהם נעלמים
"הספר שכתבתי הוא גם סיפור על זיכרון על זהות ועל המשכיות. אני שואלת בו מה אנחנו בוחרים להעביר לדור הבא, מה אנחנו שוכחים ומה נשאר גם אחרי שחולף הזמן. אני מזכירה בו שכל אדם הוא חוליה בשרשרת ארוכה ושמאחורי כל חיים רגילים לכאורה מסתתר סיפור שראוי לספר. אני מקווה שהקוראים לא רק ילוו אותי במסע שלי, אלא שגם יסיימו את הספר עם רצון לפתוח את מגירת המסמכים בבית, לשאול את ההורים או את הסבים עוד שאלה אחת, להתבונן בתמונה ישנה קצת יותר זמן ולגלות שגם הסיפור המשפחתי שלהם הוא חלק מההיסטוריה הגדולה. בסופו של דבר זהו ספר על אנשים, על אהבה, על זיכרונות ועל הזמן החולף ובעיקר על החשיבות של לספר את הסיפורים לפני שהם הולכים לאיבוד".
בספר הנפלא "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון" אין בו רק סיפור קורותיה של משפחה אחת, אלא עולה ממנו שאלה יותר רחבה: מי יספר את סיפורם של הדורות הקודמים כשלא יישאר מי שזוכר אותם? דרך מסע בין מדינות, דמויות, אהבות, מלחמות וגילויים מפתיעים מבקשת דניאלה לשמר עולם שלם שהיה עלול להיעלם. זהו ספר שממחיש כיצד ההיסטוריה מורכבת לא רק מאירועים גדולים, אלא גם מאלפי סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מהפסיפס האנושי.
הספר "את ההיסטוריה כותב מי שנשאר אחרון" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות
