נירית הלבני, כתבה ספר מרתק על חולה ALS שבוחר לסיים את חייו בתום מסע בשביל ישראל, ופוגש בדרך צעיר דתי שיוצא למסע בעקבות אהבה בלתי אפשרית. המפגש ביניהם יחולל שינוי וכל אחד מהם יגיע אל סוף מסעו שונה ואחר מהאדם שהיה בתחילתו.
מאת: זהר נוי
בתרבות האמריקאית קוראים לזה "רוד טריפ" או "מסע מחוף לחוף", אבל בארצנו הקטנטונת, למרות שיש בה עוד שבילי הליכה רבים וטובים, נדמה שהמפורסם מכולם הוא "שביל ישראל" שמשתרע על פני 970 ק"מ. לאורך המסע הזה פוגשים את ארץ ישראל היפה, במלוא מובן המילה. אלה לא רק הנופים המשכרים של הארץ, והעובדה שהשביל באמת עובר באין ספור נקודות מיוחדות ואופייניות למדינה יוצאת הדופן שלנו, אלא בעיקר האנשים המיוחדים – דתיים, חילוניים, מבוגרים וצעירים, תיירים וחיילים לאחר שחרור, בקבוצות או בבודדים – שרוצים לגלות את הארץ דרך הרגליים. בדרך הם פוגשים לעיתים את מלאכי השביל שמארחים אותם בהתנדבות ובאהבה מלאה. האנשים היפים האלה והמפגשים המרתקים שלהם מהווים השראה ורקע לספר "מאחורי כל זה", שכתבה נירית הלבני.
זהו ספרה השני של הלבני והוא מסתמן כלהיט לא רק בקרב אנשים שרוצים "לעשות את שביל ישראל" – וכאלה יש בשנים האחרונות לא מעט – אלא גם עבור כל מי שלא מסתפק בהיכרות עם סביבתו הקרובה וסקרן לגלות צדדים שונים בחברה הישראלית.
הלבני, שעוסקת בתחום משאבי אנוש בחברת שילוט שהוקמה על ידי בעלה, נולדה לפני חמישים וארבע שנים בקיבוץ מנרה. כיום מתגוררת במושב משגב דב -שבמועצה אזורית גדרות. לאחר שעזבה את הקיבוץ למדה ספרות, לימדה באוניברסיטה הפתוחה והייתה עוזרת מחקר.
"גדלתי בבית ספון בספרים ומגיל צעיר מאוד קראתי המון", היא מספרת. "הספרנית בקיבוץ ידעה שביום שישי, כשכל הילדים בקיבוץ מקבלים ספר אחד, אני מקבלת שלושה. אמא שלי הייתה מורה לספרות ותנ"ך ורצתה שאלך בעקבותיה. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מלמדת מבוגרים, אבל זה לא היה הייעוד שלי, אלא הכתיבה".
הספר הראשון שלה ("ראי אדמה") עוסק בנחלה משפחתית במושב שהפכה למוקד מריבה בין אחים אחרי שהאב מחליט להוריש אותה לבנו. הבת אינה מקבלת את החלטת האב ומנתקת את יחסיה עם משפחתה למשך שנים ארוכות.
בזכות יהודה עמיחי
כשהיא נשאלת אלו סופרים השפיעו עליה היא מציינת את שמם של עמוס עוז ומאיר שלו, אבל דווקא המשוררים הם אלה שפותחים עבורה את מעיינות ההשראה.
"אני מאוד מושפעת משיריהם של לאה גולדברג ודליה רביקוביץ ואוהבת מאוד את אגי משעול. את הספר הנוכחי 'מאחורי כל זה' (הוצאת דניאלי ספרים) כתבתי בהשראת ספר השירה של יהודה עמיחי 'מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול'. הספר מתאר מסע בשביל ישראל של שני גיבורים שכל אחד מהם יוצא לשביל עם רקע ומניע אחר. הראשון הוא גיורא בן דוד, חקלאי בכל רמ"ח איבריו, שמגלה שהוא חולה באֵי-אל-אס. הוא מחליט ללכת בשביל עד לדרום הארץ ובאחת הפסגות לקפוץ אל מותו לפני שהמחלה תשיג אותו".
"שם הספר, 'מאחורי כל זה' הוא פאראפרזה על שם ספרו של יהודה עמיחי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" – ספר שירה שעובר בין הגיבורים בספר שלי והם מרבים לצטט ממנו. הרעיון של השביל שמפגיש יחד שני אנשים מעולמות שונים ואיך הם לומדים צעד אחר צעד להכיר להקשיב לכבד ולבסוף גם לאהוב. זה משהו שצעידה בשביל מסומן מאפשרת. בסיפור מופיעים מלאכי שביל אמיתיים ומלאכי שביל בדויים, מקומות אמיתיים ומקומות בדויים, אירועים שקרו ואירועים שהיו יכולים להתרחש וכל זה מסמן את הקו שבין השביל עצמו לאפשרויות שהוא מייצג".
מהיכן נולדה דמותו של גיורא בן דויד? האם הכרת מישהו שהתאבד?
"כן. אבא שלי.. הוא לא היה חקלאי ורק הרעיון שהוא היה צועד את שביל ישראל מופרך בעיני כל מי שמכיר אותו, אבל הוא סיים את חייו בעצמו בגיל שבעים וארבע אחרי שגילה שחלה בסרטן והרופאים בישרו לו שאין ביכולתם לעזור לו ושנותרו לו חודשים ספורים לחיות. הוא לא רצה להגיע למצב שהוא סיעודי, שיטפלו בו והוא יאבד את כבודו".
הוא דיבר אתכם על ההחלטה שלו?
"כן. הוא דיבר על כך בגלוי וידענו שיש לו אפשרות ממשית לבצע את זה, אבל לא ידענו אם יהיה לו אומץ. איתי הוא ניהל שיחה ביום שבו חזרנו מבית החולים אחרי השיחה הקשה עם הרופאה שבה אמר לי 'אני לא מבין למה אני לא עושה את זה כבר'. אמרתי לו שאנחנו נטפל בו עד הסוף ושאין לנו שום בעיה עם זה, אבל הוא היה נחוש שלא לאבד את השליטה שלו עד לרגע האחרון".
איפה תפסה אותך הידיעה על מותו?
"הייתי בבית שלי. לא רחוק ממנו. אלו היו רגעים קשים ומטלטלים אבל עם כל האובדן והכאב אני באופן אישי חושבת שהוא היה גיבור. הוא חסך לעצמו הרבה דברים שפחד מהם עוד יותר ממה שפחד מהמוות, ואין ספק שהמעשה שלו היווה טריגר לבחירה בדמות הגיבור החולה, גם אם לא הייתי מודעת לכך בזמן אמת. כשחברה שלי שמעה באחת הצעידות שלנו בשביל ישראל מה נושא הספר היא אמרה לי 'וואו, כתבת על אבא שלך'. זה מדהים, אבל עד לאותו רגע בכלל לא חשבתי על זה. אחר כך זה כבר עלה לי לתודעה ובחלק מהשיחות בין הגיבורים: עמיחי וגיורא, יש משפטים שנאמרו ביני לבין אבא שלי".
הדמות השנייה בספר היא עמיחי סגל, צעיר ירושלמי דתי שהתגייס ליחידה קרבית מובחרת. בצבא הוא מכיר את תמר החילונית והולך שבי אחריה וזה מבלבל אותו. בעצה אחת עם הרב שלו הוא מחליט לצאת לשביל ישראל כדי לחזק את האמונה שלו. בשביל הוא פוגש את גיורא, שהוא אתיאיסט מוחלט. למרות השוני הגדול ביניהם הם מתקרבים לאט לאט אחד לשני. גיורא מנסה לעזור לעמיחי עם תמר ועמיחי שאינו מודע לתוכניות של גיורא לקפוץ אל מותו, מנסה לעזור לגיורא לצעוד למרות מחלתו המתקדמת".
מה הביא אותך לכתוב על בחור צעיר דתי וללכת כל כך רחוק מהעולם שלך?
"התשובה טמונה בגוף השאלה. החשיפה שלי לציונות הדתית התחילה יום אחד כשאחד הבנים הגדולים שלי בא הביתה עם בחור חובש כיפה שהיה איתו בצבא. מעבר לנושא הכשרות והאוכל התחלנו לשוחח וגיליתי בחור מקסים, ערכי, מיוחד שדומה לבן שלי בכל כך הרבה תחומים אבל גם מאוד שונה ממנו. אחר כך הכרתי עוד הרבה בחורים כאלה בצוותים של הבנים שלי בצבא ואחרי צוק איתן והנוכחות הדומיננטית של חיילים מהציונות הדתית בלחימה בעזה עניין אותי לנסות ולכתוב דמות כזאת.
הבנתי שגם את צעדת בשביל. מה גרם לך ללכת בשביל הזה?
"אני מאוד אוהבת מסעות. שביל ישראל הוא השראה עצומה עבורי. לפני כעשר שנים אחותי וחברותיה החליטו "לעשות את השביל" והזמינו אותי לצעוד איתם. בנוסף, היה לי חלום לצעוד את האפלצ'אים – שזו אחת המקבילות האמריקאיות לשביל ישראל – ובאמת צעדתי חלקים ממנו, כך שהיה לי ברור שאני חייבת לעשות גם את שביל ישראל. הצטרפתי לחברות במקטע השני מקיבוץ כפר גלעדי. הצעידה הזו הפכה להיות אחד הדברים המשמעותיים בחיי. השביל נפרס לאורך תשע מאות ושבעים ק"מ וקשה לצעוד אותו ברצף, בוודאי אם את אישה עובדת. לכן בכל שנה צעדנו כמאה ק"מ ובתוך כעשר שנים סיימנו את כל השביל. לפני חודש ירדנו לאילת וצעדנו את המקטע האחרון מהר יואש לבית הספר שדה אילת".
בטח צברת חוויות מיוחדות בשביל.
"ברור, אחרת זה לא היה מוליד ספר. לאורך השנים פגשנו מלאכי שביל – אנשים מדהימים שדואגים להשאיר להולכים אוכל וציוד. בספר שלי אני מציינת שלושה מלאכי שביל אמיתיים שגם הסכימו להיות דמויות בספר שלי. הזוג הראשון הוא אורי ואוריטל אגמון, מרמות נפתלי, שמארחים מטיילים. הדמות השנייה היא יובל גריס, שיש לו בצבעון מקום לשביליסטים. בספר הוא מארח את עמיחי ואת סופי הכלבה שלו. הגיבור השלישי הוא אוהד שאממה, מנהל מכינת 'מיתרים לכיש' בקיבוץ בית גוברין, שבספר מארח את גיורא ועמיחי. עם כל המלאכים האלה נפגשתי או שוחחתי והם נתנו לי הרבה מידע לספר".
אלו מחשבות עברו לך בראש בזמן ההליכה בשביל?
"הכול עובר בראש כשצועדים. היו המון שיחות של התעדכנות בין הבנות. הרבה צחוקים ונוסטלגיה. הרבה התפעלות מהטבע. שביל ישראל מהמם ביופיו. יש קטע מאוד ארוך בשביל לאורך כביש ארבעים שאומרים שהוא ארוך ומשעמם ואפשר לוותר עליו, אבל אני דווקא מאוד אהבתי אותו כי הוא פחות מאתגר פיזית ואפשר ליהנות מההליכה עצמה".
לחבר את הקצוות
אומרים שמי שמכיר את הארץ שלנו דרך הרגליים נהיה יותר ימני וקשה לו לוותר על שטחים, אבל הלבני פחות מתחברת לאמירה הזו. "אני לא חושבת שהאדמה מקודשת, אלא החוויות שאנחנו חווים בדרך מקודשות", היא אומרת. "ההליכה בשביל לקחה אותי למקומות של הליכה כערך תרפויטי. משהו שמוציא אותך מתוך עצמך. בשביל ישראל רואים את ארץ ישראל היפה. יש שם המון עזרה הדדית. בספר שלי יש מקום שבו חוגגים חתונה חברתית בנחל עמוד. זו תופעה שמאוד רווחת בשנים האחרונות בישראל. מצד שני, עמיחי, הגיבור הדתי, ממהר לחתונה אורתודוקסית בטבריה. אולי זה מראה שיש מקום גם לזה וגם לזה. שני הגיבורים נפגשים שוב בקבר של רחל המשוררת. הגיבור החילוני לא מבין מה הדתי עושה שם והוא עונה לו שהרב שלו שלח אותו לשם. זה מוכיח שלמרות כל השוני בחברה שלנו יש עדיין לא מעט נקודות חיבור".
לפני שנתיים קיבלה הלבני שיחת טלפון שזימנה לה מפגש נוסף עם הקצה השני של החברה. "הזמינו אותי להצטרף לעמותת 'אידיאה' – נשים דתיות וחילוניות שנפגשות פעם בחודש ומדברות על הכול. העיסוק שלי בציונות הדתית בספר גרם לי לסקרנות לפגוש את האנשים האלה במציאות. אין לי כוונה לחזור בתשובה, אבל אני מאוד שמחה על המפגשים האלה. הבן שלי הביא מהצבא הרבה חברים דתיים וגיליתי דרכם המון עומק ועזרה הדדית. יש שם הכול. בדיוק כמו אצלנו. התארחתי גם במכינת עלי ונפגשתי עם רבנים. לאור המפגשים האלה ניסיתי לכתוב בצורה כנה ואמיתית דמות של בחור דתי, שזה הכי רחוק מהעולם שלי".
ואיך למדת על מחלת ה-ALS?
"אני לא יודעת איך הגעתי למחלה הזו, אבל היא מאוד סקרנה אותי כי היא מבטאת בגידה מאוד אלימה של הגוף. יצרתי קשר עם יאיר נורדן, עובד סוציאלי בעמותת "ישראלס" של חולי ALS בארץ. הוא לימד אותי מה מרגיש אדם שחולה במחלה, נתן לי המון מידע על החולים ועל התפתחות המחלה וגם קרא את הספר ועזר לי לדייק בפרטים הרפואיים. יאיר גם ליווה אותי רגשית ברגעים שמחלתו של הגיבור שלי התקדמה והיה לי עצמי מאוד קשה להכיל את זה. הוא אדם נדיר ויוצא דופן שעושה עבודת קודש מול מחלה איומה וחסרת תקווה לפעמים, ומצליח למצוא נקודות אור ולהיטיב עם החולים. הייתי גם בהרצאה מאוד מרגשת שבה עלה העניין של האומץ לחיות כשהמחלה הזו כובלת אותך בתוך הגוף".
הספר זוכה להצלחה רבה ולביקורות מעולות. הוא נמכר בחנויות הספרים ברחבי הארץ ונירית מוכרת גם את הספרים שלה במסגרת הרצאות. "למדתי מניסיון שבסוף שיחה עמוקה וכנה על הספר מתעורר בשומעים רצון לקרוא ובסופם של המפגשים שלי רוב הנוכחים יקנו את הספר", היא אומרת. "זו הסיבה שלמרות כל הדיבורים על מותו של הספר הכתוב אני מאמינה שהספרים יהיו איתנו עוד הרבה שנים. אנשים אוהבים להכיר דמויות חדשות, לצאת למסע חדש ומרתק וליהנות מכתיבה טובה ואיכותית. גם אני בעצמי קוראת המון ספרים וכמו שאני לא יכולה לחשוב על עולם בלי מים ואור אני לא יכולה לחשוב על העולם שלנו בלי ספרים, שהם בשביל אנשים כמוני כמו אוויר לנשימה".
