להיכן יש לפנות בטענה של פסלות שופט, לאחר מתן פסק הדין? עד לאחרונה לא הייתה קיימת הלכה מחייבת בנושא, עד לפסק דין מעניין שניתן לפני מספר ימים בהרכב של שלושה שופטי ביהמ"ש העליון, אשר קבע כי טענה לפסילת שופט יש להעלות רק במסגרת הגשת ערעור על פסק הדין.
הסוגיה עלתה לדיון במסגרת סכסוך דרמטי וממושך בין בני זוג, חברי קיבוץ מעברות לשעבר, לבין קיבוץ מעברות, אשר יוצג על ידי עורכי הדין איילת הליבני ורוני מתניה ממשרד מתניה–הליבני–ג'רבי.
במסגרת הסכסוך, נוהל מו"מ בין הקיבוץ לבני זוג חברי האגודה השיתופית, ולבסוף, בפשרה, הוחלט שהמשפחה תעזוב את הקיבוץ ובני הזוג חברי הקיבוץ העוזבים קיבלו פיצויים מוגדלים על סך של 1.1 מיליון שקלים (וויתור על חוב נוסף בתקציב).
לאחר מספר שנים מהחתימה על הפשרה, ולאחר שהקיבוץ העביר לבני הזוג את מלוא התשלומים אשר הגיעו להם על פי ההסכם שאף קיבל תוקף של פסק דין, פנו בני הזוג לבית המשפט המחוזי אשר נתן את פסק הדין בבקשה לבטל את הסכם הפשרה, בטענה שהקיבוץ הפעיל עליהם לחץ כלכלי וחברתי בלתי הוגן, ולמעשה כפה עליהם את ההסכם– נגד רצונם. בני הזוג עתרו לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שאישרר אותה, ודרשו לחזור לקיבוץ כחברים.
כב' השופטת לבהר–שרון מביהמ"ש המחוזי דחתה את תביעת בני הזוג.
בני הזוג הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לביהמ"ש העליון, ובו העלו לראשונה, לאחר מתן פסק הדין, טענה חדשה לפיה יש להורות על פסילת כב' השופטת וביטול פסק הדין הואיל ועו"ד ענת מולסון, בתה של כב' השופטת לבהר–שרון, עבדה בעבר במשרד עורכי הדין אשר ייצג את בני הזוג במו"מ עם הקיבוץ שקדם לחתימה על ההסכם .
עורכי הדין מתניה והליבני , שייצגו את הקיבוץ, התנגדו מכל וכל לעילות הפסלות של השופטת אותן העלו בני הזוג.
בימים אלה נתן הרכב של שלושה שופטי עליון את הכרעתו בפרשה, ובמסגרתה קבעו הלכה חדשה, וכן מספר קביעות משפטיות מעניינות וחדשניות. ההרכב כלל את כבוד שופטי העליון אסתר חיות, עוזי פוגלמן ומני מזוז.
שופטי העליון קבעו פה אחד, כי מעתה, בכל סוגיה של פסלות שופט, שעילתה התגלתה לאחר מתן פסק הדין – יש להגיש את בקשת הפסילה לערכאת הערעור – ולא לבית המשפט בו התקבלה ההחלטה.
כמו כן, קבעו שופטי העליון, כי הצעד של הוצאת חבר מהקיבוץ, חרף הלחצים החברתיים והכלכליים הקשים הנובעים ממנו על החבר – הינו צעד לגיטימי, שהקיבוץ רשאי להפעילו במסגרת סמכותו כאגודה שיתופית, גם אם באותה עת מצוי הקיבוץ במו"מ לפשרה עם החבר באותם עניינים בגינם מוצע להוציאו מהקיבוץ.
בהכריעם בסוגיה, קיבלו שופטי בית–המשפט העליון את טענות עו"ד איילת הליבני ועו"ד רוני מתניה, שייצגו את הקיבוץ. השופטים פסקו שהסכם הפשרה יישאר על כנו, וקבעו שעצם העובדה שהקיבוץ פעל להפסקת חברותם של בני הזוג טרם הגיעו הצדדים לפשרה במסגרת מו"מ שניהלו, אינה בבחינת כפייה כלכלית. "הפסקת חברות, הגם שנחשבת לאקט חמור שנוקט הקיבוץ כלפי חבריו, היא חלק מהסמכויות הנתונות לו", נקבע בפסק–הדין.
המערערים בפרשה הנדונה הם בני זוג נשואים והורים לילדים שהיו חברים בקיבוץ מעברות. לאחר סכסוך קשה בין בני הזוג למוסדות הקיבוץ, שנמשך מספר שנים, החל הקיבוץ לפעול להפסקת חברותם של בני הזוג, ולהוצאתם מהאגודה השיתופית באופן חד–צדדי, בהתאם להליכים שנקבעו בנושא זה בתקנון הקיבוץ . עם זאת, הליכי הפסקת החברות נקטעו, לאחר שהצדדים הגיעו ביניהם להסכם פשרה, לפיו חברותם של בני הזוג בקיבוץ תופסק, והם יזכו למענק עזיבה מוגדל מאד בסך 1.1 מיליון שקלים.
בשנת 2010 – שנתיים אחרי שקיבלו לידיהם את מלוא התשלומים שהקיבוץ התחייב להעביר להם – הגישו בני הזוג תביעה לביטול הסכם הפשרה לבית–המשפט המחוזי בתל–אביב. בתביעתם טענו בני הזוג, שמענק העזיבה שקיבלו נמוך מדי ואינו משקף את ערך חברותם בקיבוץ. לטענתם, הם חתמו על ההסכם מתוך כפייה ומתוך לחץ כלכלי שהופעל עליהם. לגרסת בני הזוג, הקיבוץ העמיד אותם במצב של "אין ברירה", שבו נאלצו לבחור בין הפסקת חברותם באופן חד–צדדי, שהייתה מזכה אותם בפיצוי נמוך במיוחד לבין הסכם הפשרה.
שופטת בית–המשפט המחוזי רות לבהר–שרון, דחתה את תביעת בני הזוג, וקבעה שהקיבוץ פעל כדין בעניינם. בני הזוג הגישו ערעור לבית–המשפט העליון ובו חזרו על טענותיהם לגבי בטלות ההסכם, אך גם הוסיפו טענה חדשה, לפיה, השופטת לבהר שרון הייתה פסולה מלדון בעניינם, מכיוון שבתה, עו"ד ענת מולסון, עבדה בעבר במשרדו של עורך–הדין שייצג את בני הזוג מול הקיבוץ במסגרת הליכי גיבוש הסכם הפשרה.
לטענת בני הזוג, עובדה זו נודעה להם רק לאחר שניתן פסק–הדין במחוזי. לטענתם, ייתכן שהזיקה בין בתה של השופטת לבין עורך הדין שייצג אותם פעלה לרעתם אצל השופטת.
ההלכה החדשה: "פסלות שופט שהתגלתה בדיעבד תתברר רק במסגרת ערעור"
ערעורם של בני הזוג נדון בבית–המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים: כבוד השופטת אסתר חיות, כבוד השופט עוזי פוגלמן וכבוד השופט מני מזוז. את הקיבוץ ייצגו בערעור עורכי–הדין איילת הלבני ורוני מתניה, ממשרד עורכי הדין 'מתניה, הלבני ג'רבי' – אשר התנגדו מכל וכל לטענות שהעלו בני הזוג.
עוה"ד הלבני ומתניה הביאו ראיות לכך שבתה של השופטת אמנם עבדה במשרדו של עורך–הדין שייצג את בני הזוג בעבר מול הקיבוץ, אך הפסיקה לעבוד בו שלוש שנים לפני החתימה על הסכם הפשרה. נוסף על כך, אימה, השופטת לבהר שרון, שובצה לטפל בתיק 11 שנים מאז שהבת עזבה את משרדו של עורך–הדין.
עוה"ד הלבני ומתניה הציגו את תצהירה של הבת, לפיו היא כלל לא הכירה את הצדדים בסכסוך הנדון.
בפסק– הדין, שניתן פה אחד ונכתב ע"י כבוד השופט פוגלמן, קיבלו שופטי בית–המשפט העליון את טענות עוה"ד לבני ומתניה, וקבעו כי השופטת לא הייתה צריכה לפסול את עצמה. בפסק–הדין הודגש שבתה עבדה זמן קצר אצל עורך–הדין של בני הזוג ועולה מתצהירה שהיא אינה מכירה אותם. "הטענה שלפיה לתוצאה של ההליך . . . הייתה השפעה על [הבת] באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטת אינה יכולה להתקבל", נאמר בפסק–הדין.
לצד זאת, קבעו השופטים בפסק–הדין, כי בני הזוג היו רשאים להעלות בערעור את טענתם לגבי פסלות השופטת, למרות שכבר ניתן פסק–דין בעניינם ולמרות שלא העלו אותו בעבר, כאשר השופטת מונתה לדון בתיק. "סבורני כי יש מקום לקבוע כי כאשר עסקינן בטענות פסלות המועלות לאחר מתן פסק הדין, ההליך המתאים להעלאתן הוא במסגרת הערעור על פסק הדין. במסגרת הדיון בערעור, יידרש בית המשפט לטענת הפסלות והוא רשאי, במקרים המתאימים, להורות על ביטול פסק הדין ועל החזרת התיק לערכאה הדיונית", כתב כבוד השופט פוגלמן בפסק–הדין.
"הנסיבות אינן מעידות על כפייה כלכלית"
גם את טענותיהם של בני הזוג כי אולצו לחתום על ההסכם דחו עוה"ד הלבני ומתניה, במסגרת תגובתם לערעור. הם טענו שאין בסיס לטענה זו והדגישו שבני הזוג קיבלו סכום עתק במסגרת הסכם הפשרה. לטענת עורכי–הדין, הקיבוץ היה רשאי גם להפסיק את חברות בני הזוג באופן חד צדדי, ובנסיבות כאלה, הם היו זוכים לדמי עזיבה בסך 78 אלף שקלים בלבד – סכום נמוך בהרבה מזה שקיבלו במסגרת הסכם הפשרה.
שופטי בית–המשפט העליון קיבלו את עמדת עוה"ד הליבני ומתניה, וקבעו כי בני הזוג לא הוכיחו, כמוטל עליהם, שההסכם נכפה עליהם. "ההסכם לא נחתם בחטף", קבע כבוד השופט פוגלמן. עוד לדבריו, ההסכם היה תוצר של סבבי התכתבויות בין עורכי–הדין של שני הצדדים, ו"נראה שבמסגרתם ניתן ביטוי לרצונותיהם של המערערים".
נוסף על כך, נאמר בפסק–הדין ש"נסיבות ההסכם אינן מעידות, על פני הדברים, על כפייה כלכלית". "לא כל לחץ כלכלי מקים זכות לביטול חוזה", כתב כבוד השופט פוגלמן, והוסיף כי פעולת הקיבוץ להפסקת חברותם של בני הזוג באופן חד–צדדי אינה מהווה כפייה כלכלית כשלעצמה. "העובדה שבשלב הראשון הקיבוץ פעל להפסקת חברותם של המערערים באופן חד צדדי אין בה פסול חברתי– מוסרי כשלעצמו גם אם ניתן להניח שיש בכך מימד של הפעלת לחץ חברתי וכלכלי על המערערים", כתב כבוד השופט פוגלמן.
עוד התייחסו השופטים בפסק–הדין לזמן הרב שחלף מאז נחתם ההסכם, וקבעו כי בני הזוג העלו את טענותיהם כנגד ההסכם תוך שיהוי ניכר מדי. לדברי כבוד השופט פוגלמן: " פרק הזמן המשמעותי מאז שנחתם ההסכם ומאז שהמערערים עזבו את הקיבוץ, עד להעלאת טענת הכפייה, שבמסגרתו סיים הקיבוץ לשאת בתשלומים שנקבעו בהסכם, אינו יכול להיחשב זמן סביר לנקיטה בצעדים לביטול החוזה בנסיבות המקרה שלפנינו".
עו"ד רוני מתניה ועו"ד איילת הליבני ממשרד מתניה הליבני ג'רבי
