בלב כבד, אני כותב על סוגיה שמטרידה אותי בימים אלה – עליית המחירים המתמדת והמשמעותית בישראל, תופעה שלא רק מדאיגה אותי אלא גם מעמידה את כלל האוכלוסייה בפני אתגר חסר תקדים. כאשר אני מסתכל על המצב הכלכלי הנוכחי, אני לא יכול שלא לחשוב על המשמעויות העמוקות של עליות המחירים האלה על חיינו, על החלום הישראלי, ועל העתיד שלנו ושל ילדינו.
מדובר בסוגיה שלא משאירה אף אחד אדיש. עליית מחירים כזו משפיעה על כל אחד בחברה שלנו גם מי שיש לו יותר וגם מי שפחות – החל ממשפחות צעירות שמתחילות את דרכן, אנשים שעובדים סביב השעון, אנשי הייטק, תעשייה, צבא, חותמי אבטלה ועד למבוגרים, הנכים והקשישים שבקרבנו, שרבים מהם כבר עשו את חלקם למען החברה ועכשיו מוצאים את עצמם במצב שבו הפנסיה שחסכו לא מספיקה לכיסוי ההוצאות הבסיסיות (אבל האם כיסוי הוצאות זו השאיפה כשאתם תהיו כבר זקנים?).
אני מזהה כאן לא רק אתגר כלכלי, אלא גם אתגר חברתי. כאשר מחירי הדיור, המזון והשירותים עולים באופן מתמיד, זה מעמיד אותנו, כחברה, בפני שאלות קשות על הצדק החברתי, על האחריות המשותפת לנו זה עבור זה, ועל הדרך שבה אנו רוצים לראות את מדינת ישראל מתפתחת וצומחת.
המצב דורש מאיתנו לא רק להיות מודעים למציאות, אלא גם להיות מוכנים להתמודד עימה. זה אומר לתכנן את תקציבנו בצורה חכמה יותר, לחפש דרכים יצירתיות לחסוך ולתמוך זה בזה. זה אומר להבין שאנחנו נמצאים בסירה אחת משותפת ושהצלחתה תלויה ביכולת של כולנו להתמודד עם האתגרים האלה באחדות ובהבנה שרק ביחד יש לנו סיכוי ואם לא אז אנחנו נלך ונתפורר כמו החברה הישראלית, החזון והחלום להקים מדינת מופת.
אני מאמין שאנחנו, כחברה, יכולים להתמודד עם האתגר הזה, אך זה ידרוש מאיתנו לא רק כוח, אלא גם חוכמה, תושייה, סבלנות ואחריות משותפת. זהו זמן להתאחדות, לסולידריות ולחזון משותף שיביא אותנו יחד לימים טובים יותר.
