לפני מספר שנים למדתי משחק, אז שעוד חשבתי שאהיה גל גדות הבאה.
כבר הכנתי את הנאום זכיה שלי כשאזכה באוסקר.
המורה למשחק דיבר על האנדרדוג בסרטים שאנחנו צופים.
זוכרים את הסרט 'מת לחיות'? זוכרים את האנדרדוג? ולא, אני לא מתכוונת לג'ון מקליין שכמעט לבדו הרג את האנשים הרעים בעודו יחף, תשוש ונגד כל הסיכויים. אני מתכוונת לנהג לימוזינה. זוכרים אותו?
הגיבור הלא צפוי. הנסיעה הראשונה שלו אוסף את השוטר שלנו בשדה תעופה ונוסעים לבניין המפורסם ששם מתרחשת העלילה.
הוא כבש את ליבנו עם החוש הומור ושנינות שלו ובסופו של דבר, גם הפך לגיבור בסוף הסרט.
אני מעדיפה להיות האנדרדוג לפעמים. אני לוחמת עבור הקטנים, אלה שאין להם קול.
אלה שלא יכולים להלחם לבדם. לא פעם הלכתי נגד החברות הענקיות שיכולים להעסיק צבא של עורכי דין.
אני מאמינה שכל עוד הצדק לצידי, זה שווה את המאמץ, אנרגיה וזמן.
אני מסתכלת על בן זוגי ושותפיו מהצד, 'האנשים הקטנים', אלה שמשנים את העולם, אלה שנלחמים נגד 'הגולייתים' שהורסים את כדור הארץ רק כדי להרוויח עוד כמה 'לירות'.
אני רואה את ההפגנות, המלחמות שמגיעות עד הכנסת. אני מחזיקה מהם.
כל יום אני לוחשת לאלה: "את תשני את העולם".
בפעם הבאה שתצפו בסרט, תחפשו את דמות המשנית, הקטנה, השקטה שאולי תציל את היום.
