פרופ' אבינעם שירן, שכתב רומן רפואי מרתק– "התערבות פולשנית", מדבר על הדילמות המקצועיות שליוו אותו ועל נפילת בנו דניאל ז"ל
מאת זהר נוי
הקרדיולוג פרופ' אבינעם שירן (61), שעומד בראש יחידת האקו בבית החולים כרמל בחיפה, מוציא לאור ספר שני ("התערבות פולשנית"), שלוש שנים אחרי הוצאת ספרו "יש רופא במטוס?". הזדמנות טובה לדבר איתו על דילמות מקצועיות, בחירות גורליות וגם על נפילת בנו דניאל במלחמת לבנון השנייה, שהפכה לאירוע מכונן בחייו.
שירן, יליד ירושלים שמתגורר כיום בחיפה, משמש כפרופסור חבר קליני בבית הספר לרפואה שבטכניון. נשוי לורדה ואב לשני ילדים בני 29 ו-22 ש"עדיין לא פינקו אותי בנכדים".
מדוע בחרת ברפואה?
"ברפואה בחרתי כי בסוף הצבא חיפשתי מקצוע מגוון שמשלב עבודה עם אנשים, מדע ומחקר. נרשמתי לרפואה ולמחשבים באוניברסיטה העברית. קראו לי לראיון בפקולטה לרפואה ושאלו אותי אם נרשמתי לרפואה רק בירושלים. אמרתי שכן וחשבתי שזה מביע חוסר מוטיבציה. שאלו אותי מה אעשה אם לא אתקבל. אמרתי שאתחיל במחשבים ובשנה הבאה אנסה שוב להתקבל לרפואה. ובלב חשבתי – אם לא יקבלו – אלך למחשבים, אבל קיבלו אותי".
ולמה קרדיולוגיה?
"בשנה החמישית ללימודים בבית הספר לרפואה עשינו רוטציה בקרדיולוגיה. אחד המורים שלי היה פרופ' פליגלמן, שהוא הבוס שלי היום. הוא מאוד הרשים אותי והמקצוע מאוד דיבר אליי. פעם הפנימית נחשבה למלכת הרפואה והקרדיולוגיה – היהלום שבכתר."
מה השתנה בקרדיולוגיה של היום?
"בשנות ה-60 אם היה מגיע חולה עם אוטם שריר הלב לבית החולים לא ידעו ממש איך לטפל בו. היו מאשפזים בפנימית. מי מהחולים שלא מת – והרבה מתו – היה נשלח הביתה עם הנחיה לשבת בגינה ולנוח. בלי להתאמץ יותר מדי. פשוט להעביר את הימים עד שימות. היום המצב שונה לחלוטין. חולים עם כאב בחזה מגיעים בתוך דקות לחדר הצנתורים, מאושפזים בטיפול נמרץ לב, ובתוך שלושה ימים משתחררים הביתה. היום מחליפים מסתמים בצנתור במקום בניתוח לב פתוח. זה מקצוע אחר לחלוטין. היום זה אולי המקצוע הכי מתקדם ברפואה".
הנה, לאחרונה דווח שמדענים מישראל הצליחו להדפיס לב חי במדפסת תלת מימד. חלקי חילוף לכל דורש. האם לא יהיה צורך בקרדיולוגים בקרוב?
ברור שלא זה המצב. אנחנו רחוקים מיצור איברים במעבדה שנות דור, לצערי. לב חי הוא איבר מורכב ביותר. יש בו סיבי שריר בארכיטקטורה מסובכת, כלי דם קטנים וגדולים, מסתמים, מערכת הולכה חשמלית ושלד מסובך של רקמת חיבור. להדפיס לב זה כמו להדפיס מכונית שלמה במדפסת תלת מימד – כולל המנוע על כל חלקיו, מערכת חשמלית, מחשבים, צנרת. רק שלב חי מורכב בהרבה. למעשה – איננו יודעים לייצר כלי דם פשוט – צינור – שניתן להשתילו בגוף במקום כלי דם חולים, איננו יודעים לייצר מסתם חי בודד במעבדה, לא להחליף צלקת בשריר הלב בשריר חי ולא לגרום ליצירת כלי דם חדשים בגוף – למרות שמושקע בכך מאמץ מחקרי גדול כבר הרבה שנים. בינתיים – תשמרו טוב על הלב שלכם.
יש הרבה אנשים שהולכים לרופאים ויוצאים עם תחושה שהרופאים לא עשו בשבילם מאמץ מיוחד.
"נכון. ופה מתפקידנו לבחור את האנשים המתאימים ביותר למקצוע ולחנך אותם שטובת החולה צריכה להיות בראש מעיניהם".
אתה גם מלמד פרחי רפואה. מה הכי חשוב בעיניך להעביר להם?
"להשתדל לעשות הכי טוב שאתה יכול ולתת לחולה שלך את התחושה שעשית בשבילו הכל. לפעמים החולים מגיעים עם המון חרדה. אני אומר להם שאני עובד אצלם, שאעשה הכל בשביל לעזור להם. אני לא מבטיח להם שלא יהיו סיבוכים, למרות שאצלנו הבטיחות מאוד גבוהה, אבל אני משתדל להוריד את סף המתח. התוצאה היא שהחולה נרגע וגם אם הטיפול לא מצליח הם מקבלים את זה, כי הם מאמינים שהרופא עשה כמיטב יכולתו. לא תמיד הכל בשליטתנו, כמובן."
התערבות פולשנית
"התערבות פולשנית," ספרו השני של אבינעם שירן (הוצאת הספרים "כרמל"), הוא רומן שכולו בחירות המלוות את שני גיבורי הספר. בעלילה מרתקת עם סוף מפתיע הוא מוביל קרדיולוג צעיר, דורון שפירא, אל דילמת חייו ומעמיד אותו במבחן של חיים ומוות. מיד כשהגיע למחלקה הקרדיולוגית, היה ברור לדורון שהוא עתיד להיות רופא מעולה. אבל לא היה לו מושג שדווקא העובדה שהוא כוכב עולה, תוביל אותו הישר אל תוך פרשה מטלטלת שתחרוץ את גורל המזרח התיכון כולו. דורון נאלץ להתמודד עם הקונפליקט בין האמת הפנימית שלו כרופא ונאמנותו לחולים לבין הפוליטיקה הפנימית במחלקה והציות למנהלה, רופא בינוני אך שאפתן, שמצד אחד מעריך את המתמחה המוכשר שלו, ומצד שני מתעצבן על כך שתמיד יש לו מה לומר, ומה שיותר גרוע – שהוא כמעט תמיד צודק. דורון מוצא עצמו מתמודד עם החלטה הרת גורל שהחליט עבור חולה מסוים, ומאיימת על עתידו המקצועי.
ידידיה שומרון, או דידי, הוא פוליטיקאי מוכשר וקצין מצטיין, פיזיקאי ויזם. דידי רץ לראשות ממשלת ישראל, ומנסה לממש באומץ רב חזון שאפתני תוך התמודדות עם איום מתמיד על חייו ועל משפחתו, ניסיון של התקשורת להוציא שלד נפיץ מתוך הארון שלו ומום מולד המביא אותו לבית החולים.
הרומן מלווה את שניהם בנפרד, עד לרגע מכריע, דרמטי ומותח בו חייהם מצטלבים, בו כמעט שניהם מאבדים את חייהם, ובו דומה כי נפשם נקשרה באופן מיוחד ולא שגרתי. דורון נצמד לאמת שלו, מתעמת עם מנהליו תאבי התהילה, מסכן את הקריירה שלו למען מטופליו, ומוצא את עצמו בסופו של דבר עומד לצד מיטת חוליו של ראש הממשלה, כשהוא האדם היחיד בעולם שאחראי לגורלו.
מה גרם לך לכתוב את הספר הזה?
"רציתי להראות מה קורה מאחורי הקלעים של עולם הרפואה. בניתי את הספר על שני צירים. רופא צעיר שעובד קשה ויש לו בעיות עם המשפחה, הבוס שלו והאוטו שקנה מסוחר רכב רמאי. דמות שנייה בספר היא של מנהיג בעל חזון שהולך לפוליטיקה כי הוא רוצה לשנות. בקיצור, מסוג המנהיגים שכולנו היינו רוצים לראות פה. בבית החולים הם נפגשים עד לסוף הדרמטי".
זה סיפור דמיוני?
"טוב, ברור שלא מדובר ברומן היסטורי. שאבתי השראה מהחיים שלי, אבל זהו סיפור דמיוני. אבל לא הייתי מתנגד לקבל את דורון שפירא להתמחות אצלי במחלקה".
מה בעצם קורה במציאות, כשחולה ״VIP״ מתאשפז בבית החולים?
"מקובל לחשוב שטוב להיות חולה VIP. שחולים מיוחסים מקבלים טיפול טוב יותר מאחרים, שטובי הרופאים מתגייסים לטפל בהם, שלא חוסכים במשאבים. מניסיוני – זה לא תמיד כך. לפעמים הם מקבלים טיפול פחות טוב מהחולה הרגיל. החולה הרגיל משוכנע לרב שטובתו בראש מעיינם של רופאיו. לא כך אם אתה VIP. אחד הידוענים – איש עשיר – אושפז בבית חולים פרטי בחו״ל בגלל בעיה לבבית. בשלב מסוים הוא איבד ביטחון ברופאיו, וחשד ששיקולים זרים מנחים אותם בטיפול בו. הוא הזמין מנתח לב מפורסם מישראל, כדי לקבל ממנו דיעה שנייה. המנתח הודיע לו שיש לנתח אותו ללא כל דיחוי, שהוא זקוק להחלפת מסתם דחופה, והציע לערוך את הניתוח כבר למחרת. החולה, שלא ידע למי להאמין, הזמין אותנו ליעוץ שלישי. לאחר שבדקתי אותו, הרגעתי אותו שהוא מטופל כראוי, שאין כל צורך בניתוח בשלב זה, והצעתי מספר שיפורים בטיפול. הוא קיבל את דעתנו.
"בנוסף – חולים שהם VIP עלולים למצוא את עצמם נתונים לטיפול יתר. הרופאים המטפלים בהם עלולים להתפתות ולא לטפל בהם כמו בכל חולה אחר, לנסות ו-״לעשות את המקסימום״ – כלומר בדיקות מיותרות, שעלולות להוביל לטיפולים מיותרים. או לנסות ולהציע טיפולים לא שגרתיים, כאלה שיבטיחו להם פרסום. ובזה בעצם עוסק הרומן שלי, שהוא כמובן דמיוני, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.
מה חשוב לך שהקוראים ייקחו מהקריאה בספר?
"את זה שאפשר גם אחרת?"
ממתי אתה כותב?
"תמיד אהבתי את זה. גם בבית הספר וגם בצבא, כשהיה עלון פלוגה, כתבתי. גם ברפואה אנחנו כותבים ולא מעט. קבלות, שחרורים, מאמרים רפואיים".
אבל זה שונה מכתיבת ספר.
"זה נכון. שמתי לב שלא הרבה אנשים יודעים להעביר במילים ספורות את הרעיון שלהם ולהבדיל בין עיקר לטפל. כשהייתי בהשתלמות בארצות הברית התפעלתי כשהרופאים בוגרי הרווארד וייל שלמדו שם ספרות אנגלית פתחו את הפה וכל משפט שלהם היה בנוי לתלפיות. לעיתים קרובות מדי אני שומע נבחרי ציבור שלנו שלא יודעים לדבר. בעיניי יכולת דיבור והתנסחות היא כלי עבודה לכל דבר".
את הספר הראשון שלך הוצאת לפני שלוש שנים
"זו הייתה אסופה של סיפורים קצרים. אחרי שהבן שלי דניאל נהרג מצאתי את עצמי מדבר עליו באזכרות ובטקסים. ראיתי שאנשים באים במיוחד כדי לשמוע את מה שיש לי להגיד וזה מדבר אליהם. בשנת 2014 הייתי בשבתון בשיקגו. לפני זה ישב לי בראש שאני רוצה לכתוב ספר, אז אמרתי לעצמי זה הזמן להגשים את החלום. רומן זה קצת גדול בשביל ההתחלה, אבל היה לי רעיון לסיפור קצר. אני שמח שהספר התקבל מאוד יפה".
ספר לי על הבן שלך
"דניאל היה נגביסט בגדוד 13 של גולני. הוא היה גבוה, בלונדיני, עם עיניים כחולות. היו לו כישורים אינטלקטואליים יוצאי דופן. מעניין למה היה מגיע לו ניתנה לו ההזדמנות. הוא אהב ללכת למשחקים של מכבי חיפה ולצאת להרפתקאות עם חברים שלו. הוא לא השקיע יותר מדי בבית ספר ועדיין הוציא ציונים טובים מאוד. הוא היה מהדורה מוצלחת יותר מאבא שלו. הוא היה יושב בשיעור עם עיתון ספורט על הברכיים מתחת לשולחן. בסוף השיעור הוא היה מוציא מחברת, כותב כמה משפטים וכל הבנות היו מעתיקות ממנו כי זה היה הסיכום הכי טוב".
איפה תפס אותך המוות שלו?
"הוא נהרג ב-4 באוגוסט, בלילה שבין חמישי לשישי. אני הייתי כונן בבית החולים באותו יום שישי. הכניסו אותי לחדר הרופאים ושם הקצינים אמרו: 'בנך נהרג הלילה בלבנון'. זה היה מאוד קשה. הילדים האחרים שלי אמרו שמבחינתם החיים ממשיכים אותו דבר. הבת שלי הייתה בת עשר כשזה קרה. זמן קצר אחרי שהוא נהרג אשתי חלתה בשפעת, נכנסה למיטה ולא יצאה ממנה 3 ימים. אמא שלה הייתה פה ועזרה לטפל בילדים. יום אחד הבת שלי חזרה מבית הספר ואמרה שהיא רוצה לאכול. הסבתא אמרה שהיא תכין לה, והיא התעקשה ולא ויתרה: 'לא! רק אמא תכין לי!' וזה מה שהקים את אשתי מהמיטה והחזיר אותה לחיים. יותר היא לא חזרה לשם".
אם היה יוצא לך לטפל במי שגרם למוות של הבן שלך מה היית עושה?
"אם הכוונה לנסראללה אז הייתי תוקע לו כדור בראש. הוא הרוויח אותו ביושר. אם הכוונה לטפל בפצועים של האויב אז היו לי מקרים כאלה. גם כשרמזו לי 'תעזוב, תעזוב אותו', טיפלתי. להגיד שעשיתי את זה באותה התלהבות כמו בטיפול בחיילים שלנו – אז לא. אבל טיפלתי כמו שצריך".
אם לא היית רופא מה היית? סופר?
"לא. ברור שאי אפשר להתפרנס מזה. אני מניח שהייתי איש מחשבים או מדען. קשה לדעת בדיעבד. בהיסטוריה שלנו אין ניסוי מבוקר בבני אדם ולכן קשה לדעת מה היה יכול לקרות אילו".
מהו שבוע הספר בשבילך ואיך ההרגשה לראות את ספרך מוצג בירידים השונים?
"מצד אחד חגיגה גדולה, ומצד שני דאגה גדולה, כשאתה רואה את כל הספרים שמתחרים עם הספר שלך על לב קהל הקוראים ההולך ומצטמצם".
התחלת לכתוב ספר נוסף?
"כתבתי סיפורים קצרים. בואו נראה איך הספר החדש מסתדר בחוץ?"
