ד"ר עיינה פרידמן שהוציאה לאור את ספרה "יחסית לגילה" מספרת על אהבה בגיל השלישי, אמנות וחופש מחשבתי: "אני מגשרת בין הגיל הביולוגי של האדם והגיל הנפשי בו הוא בוחר להיות"
מאת זהר נוי
מרגע לידתנו מתחיל השעון הביולוגי לתקתק. יש אנשים שנכנסים לחרדה מהתקתוק, במיוחד כשהוא מלווה בדעיכה גופנית, ויש כאלה שגם בגיל השלישי משוכנעים שלא בכדי קוראים לתקופה הזאת "גיל הזהב". בנושא זה עוסק הספר "יחסית לגילה", ספרה החדש של ד"ר עיינה פרידמן.
עלילת הספר עוקבת אחרי שלוש חברות – נעמה, יוכי ואלינור ששמרו על החברות לאורך החיים. עלילת הספר חוצה תקופות שונות בהיסטוריה של מדינת ישראל – תקופת הצנע, מלחמת סיני ומגפת הקורונה ששיתקה את החיים של אזרחים רבים.
"גיל הפרישה, שנקבע בזמנו היה בגיל 65 שנים. לא רבים הגיעו לגיל זה בתחילת המאה העשרים ונראה שהייתה המלצה להיות במסגרת עבודה עד כמה שאפשר. כיום רבים עדיין נמצאים במסגרות עבודה, ושלב זה מזמן אתגרים רבים", אומרת עיינה. "יש אנשים בני 70 ומעלה שעדיין עובדים כי הם לא רוצים לתת לזיקנה להכתיב להם את אורח חייהם".
מה אתך? האם את חוששת מירידת האנרגיה ומקשיים בגיל השלישי? מהמראה החיצוני?
"זה לא מעסיק אותי. אני לא מרגישה צורך להסוות את גילי. איך אומרים? הרווחתי את הקמטים שלי ביושר. למזלי התברכתי בגנים טובים ויש לי עור פנים חלק. אנשים ששומעים בת כמה אני אומרים לי 'אבל את לא מקומטת'… גם אם יהיו לי קמטים רבים אני לא רואה את עצמי מתנדבת לשכב על שולחן הניתוחים".
ד"ר עיינה פרידמן, היא אומנית רב תחומית (וידאו, פיסול ומיצב) ואוצרת תערוכות אומנות שמתמקדות בעיקר בנושאים חברתיים. "יחסית לגילה" הוא הרומן הרביעי של עיינה. ספריה הקודמים: "ביתי אינו מבצרי" במרכזו יחסי שכנים שמספקים חומר לסדרות קומיות ומצבי חיים בלתי צפויים. בספר פסיפס של דמויות צבעוניות במגדל קומות שמספקות הרבה רכילות ותרחישים מפתיעים, עוד לפני פרוץ הקורונה. ספרה הראשון "שיק פאריז" עוסק בתקופה החשוכה בתולדות האנושות – השואה, וספרה השני "דווקא אשכנזייה נחמדה" עוסק באירועים על רקע פערים עדתיים ודעות קדומות. (הוצאת אוריון). בכל אחד מספריה מקפידה עיינה להשתמש במציאות כחומר ביד היוצר. עיינה פרסמה גם 12 ספרי ילדים שעוסקים במצבים מורכבים בחייהם של ילדים ובפרקים מתולדות העם היהודי.
מיהן גיבורות העלילה?
"נעמה היא רופאה, מומחית למחלות זיהומיות. לאחר שפרשה מעבודתה בבית החולים רמב"ם בחיפה עברה להדריך בהתנדבות נוער ומתנדבי מד"א. בעלה שהיה רופא מנתח בבית החולים, בגד בה והיא החליטה למרות מחאות ילדיה להתגרש ממנו ולפתוח דף חדש בחייה. נעמה לא השלימה עם תופעות הגיל ועברה ניתוח להרמת עפעפיים ומתיחת עור הפנים. היא היפוכה המוחלט של יוכבד (יוכי) שהייתה קצינה במשטרה בתחום עבריינות נוער. יוכי מוכנה להתנסות בהרפתקאות ולחוות את המיטב מכל מצב, למשל בעת שהותן בניו יורק כשהיא יורדת בטעות מהרכבת התחתית בשכונת הארלם, היא מחליטה לטייל בה ולבקר שם במוזיאון. היא סוג של "בילבי" במהדורה הבוגרת שלה. רווקה, מרוצה מאורח חייה שמאפשר לה חופש פעילות והחלטות. אלינור הייתה מורה אהובה על תלמידיה בתיכון שזכתה לכינוי "קולית" לאחר שהפסיקה שיעור באומנות בתיכון כדי להגיב להערות התלמידים על "גודלו" של איבר המין בציורי הכדים היווניים. בהמשך חייה התרכזה ביצירת אומנותה, הרצתה במוסדות שונים להשכלה גבוהה ואצרה תערוכות. אלינור התאלמנה מבעלה. בשלב מסוים מחליטות החברות לעבור לגור בצוותא ובהמשך לפתוח מרפאה שתציע טיפול לילדים בעלי בעיות התנהגות".
תפיסותיהן השונות של החברות לגבי מראה פניהן וגופן והמשך פעילותן, מעלה גישות שונות של התייחסות לגיל השלישי, שמוכתבות לעיתים על ידי החברה בה אנו חיים. הערה מרושעת במיוחד משמיע בחור צעיר כשהוא רואה את נעמה מבצעת החייאה באדם שקרס ברחוב. "תראו את הרופאה הזקנה – ממש הצילה אותו! אחוות הגריאטרים". נעמה ענתה לו שאם היה זה אביו ששוכב חסר הכרה על הכביש, הוא היה מנשק את ידיה של הרופאה על שהצילה אותו.
לחבורת הנשים שחולקות מגורים בווילה בחיפה מצטרף בהמשך גבריאל – עולה (לא חדש) מארגנטינה, שמנמן וחם מאוד באופיו שמתאהב ביוכי שהיא למעשה מטופלת שלו. האהבה שפורחת היא הדדית ואנו עדים ליחסים חמים ושמחים בין הרופא שהתאלמן מרעייתו שהייתה אהבת נעוריו, לבין יוכי, רווקה עליזה שלא תכננה לחיות בזוגיות.
בואי נדבר על תהליך הכתיבה של הספר. יצרת סיפור מעניין על שלוש חברות שמקימות מעין תא משפחתי בגיל השלישי. מאיפה לקוח הרעיון? את עשית דבר דומה?
"לא, לא עשיתי דבר דומה למה שמתואר בספר, אבל בשביל זה יש דמיון, לא? יצרתי את העלילה ואת הדמויות מאנשים שאני מכירה – ביניהם רווקות מבוגרות, גרושות וגם אלמנות. אפשר לומר שקווים מסוימים מהעיסוק שלי נדבקו לדמותה של אלינור. אני מניחה גם שזה קשור הרבה לדור שלי שידע שצריך לגשר על פערים והבין שחיים בצוותא כרוכים בוויתורים. בן זוג איתו אתה בוחר לחיות את חייך שונה ממך ויש לקבל את השונות ואת החירות שלו. צריך לאמץ את היתרונות ולנסות להתעלם מהחסרונות".
אפרופו הנאה, בואי נדבר על סקס בגיל השלישי.
"בחרתי לעסוק בנושא הזה בספר כי יש איזה טאבו שלא מדברים על סקס בגיל השלישי. לא מצפים שלזקנים יהיו חיי מין. בספר שלי מוצאת הרווקה אהבה עם רופא משפחה שהתאלמן. יש אמנם דילמות סביב הנושא, אבל גם אהבה גדולה. יוכי, אחת הנשים עליהן אני כותבת, מגלה פתאום בגיל מאוחר את תחושת היציבות שבחיים משותפים עם גבר, נהנית משהייה וממשחק עם נכדיו ומצטערת על שבחרה בצעירותה לא להינשא ולהקים משפחה. בחרתי להראות גם פן זה של החיים בגיל המבוגר".
מה חשוב לך שהקוראים ייקחו מהספר שלך?
"חשוב לי שהקורא יבין שאפשר לאמץ את ניסיון החיים ואת הידע שנרכש במהלך החיים לפעילות פורייה ומתגמלת גם בגיל השלישי. הספר מעלה דעות קדומות כנגד אזרחים מבוגרים וכנגד נושא הזיקנה. בפן יותר קליל מוצג נושא המיניות בגיל השלישי ובגיל הנעורים. אני מנסה להראות שהזיקנה היא שלב נוסף במעגל החיים שיש בו יתרונות רבים שנשענים על צבירת ידע וניסיון חיים. אני מנסה לגשר בין הגיל הביולוגי של האדם והגיל הנפשי בו הוא בוחר להיות".
מה את מפיקה מהגיל הזה?
"אני מפיקה את ההנאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל. אני חוגגת עם הנכדים – מבלה זמן איכות איתם בהצגות של חיות או בהמצאת משחקי דרמה. אני זוחלת על הרצפה ומשתטה עם הנכדים, קופצת וצוחקת. בשלב זה אני יכולה להשקיע את רוב זמני בכתיבה הן לילדים והן למבוגרים וגם להמשיך ליצור יצירות אומנות חדשות ולהשתתף בתערוכות בארץ ובניו יורק. אומרים ש'הגיל עושה את שלו', אבל אני לא נותנת לגיל לקבוע לי את סדר היום".
כמה הומור הוא דבר חשוב בגיל השלישי?
"הומור זה דבר חשוב מאוד בכל גיל ובמיוחד בגיל השלישי. אני מבינה שיש אנשים שגדלו בגישה שאומרת שבגיל מסוים אתה דועך ומוותר על עשייה והתחדשות. אני חושבת אחרת. אצלנו במשפחה אין אי אפשר. קשה לך? תתאמץ".
אי אפשר לדבר על גיל שלישי בלי להסתכל אחורה ולחשוב על מה אנחנו מתחרטים. מה היינו עושים אחרת. את חושבת על כך?
"אני לא חושבת על זה כל היום, אבל יש לפעמים מחשבות על מה היה קורה אילו. רציתי להיות שחקנית והייתי מוכשרת מאוד בדרמה. נבחנתי והתקבלתי להצגה אצל יוסף מילוא. לצערי, לא הרשו לי ההורים לבחור בקריירה של משחק ואני ויתרתי מתוך כבוד להורים. זה הדבר היחיד שאני מצטערת עליו".
