כשבועיים לפני שהבן הבכור שלי חגג יום הולדת 4, אבחנו אצלו סוכרת נעורים.
הוא הגיע במצב טוב לבית החולים בלי צורך בטיפול מיוחד (למעט אינסולין) ועם A1C יחסית נמוך.
אבל אני לא אשכח איך לקחתי אותו לבית חולים, אחרי בדיקת שתן אצל רופאת משפחה, שהפה שלו מרוח בשוקולד שהוא קיבל בצהרון בדיוק כשבאתי לאסוף אותו. בדיקת דם באצבע הציגה מדד סוכר של יותר מ-400 ולא באמת השאירה מקום לספק. עברנו תקופה קשה, בהחלט לא קל לקבל כאלה בשורות ולנסות לדמיין איך החיים שלנו יראו, איך החיים שלו יראו. היום אחרי שלוש שנים של סוכרת, אני חייב להודות שזה מאתגר, מציק לעיתים, מחייב שינוי בחיים אבל בהחלט לא נורא כמו שזה נראה ונשמע בהתחלה.
אפשר לחיות עם זה, אפילו טוב מאוד ויש כל כך הרבה צרות גרועות מזה. אבל את כל זה לא ידעתי בהתחלה, אז זה נראה כמו סוף העולם. היינו צריכים ללמוד ולעשות התאמות מה שחייב אותי לקחת פסק זמן ממרוץ העכברים של הקריירה ולהיות בבית שלושה חודשים. שלושת החודשים האלה הכניסו את כל החיים שלי לפרופורציות,
הייתי בבית עסוק רק בי ובמשפחתי. הבן שלי בדיוק הגיע לגיל שהתאים לו לעבור מעולם של צעצועים, של דמיון ללא גבולות, לעולם של משחקי הקופסה, עם חוקים, גבולות, מנצחים ומפסידים.
באותם ימים שיחקנו המון משחקי קופסה, גם בתור ילד שיחקתי הרבה, אבל הפעם הבנתי מה המשמעות של משחקי קופסה בעיניים של אבא. פתאום ראיתי איך זה מאפשר לנו ליצור חוויות וזיכרונות משותפות, איך זה מאפשר לנו לנהל שיחות, לפתוח דברים, איך זה מאפשר לי לתת דוגמה אישית בכל מיני סיטואציות שמתרחשות רק במשחק ובעיקר ראיתי שזה מאפשר לנו ליהנות ופשוט לשכוח מהצרות.
מאז נכנסו לזה יותר ויותר, ספריית המשחקים התרחבה וגדלה במשחקים חדשים ומורכבים יותר.
כמשפחה, במשחקי קופסה בהחלט תופסים מקום נכבד ומכובד מההווי המשפחתי.
