בס"ד
'לאן זה?' שאל אותי נהג המונית שעצר לי ברחוב אלנבי.
אני רואה שלצידו יושבת בחורה וכנראה הוא מקווה לתפוס שתי ציפורים בנסיעה אחת.
'עיריית תל אביב' השבתי. הייתי בכיוון.
'את עובדת בעירייה?' היא שואלת, אני משיבה בשלילה ואז לוקחת סיכון כשאני מספרת לה שאני מירושלים. לא מקום פופולרי בימים אלו.
החץ לא אחר לבוא: 'ומה את אומרת על החרדים והקורונה שהם מפיצים?'
נוצרה בינינו שיחה ערה על הצפיפות הטבעית ברוכת הילדים ועמוסת הבניינים והרחובות. ההתקהלות של מניינים שלוש פעמים ביום, שבתות וחגים מרובות משפחה סביב שולחן עמוס דיבורים ושירה.
השמצות בנוסח 'השרצת ילדים' ו'אין לכם כסף' קיבלו אור חדש של חוסר עניין במותגים, מחשבים, חופשות ובתי פאר מפני שכובד המשקל הערכי נמצא באידיאלים של זמן זוגי ומשפחתי ומעורבות קהילתית.
שפכתי שם הרבה ממשאת נפשי באידיאה ומהרהורי ליבי על אוטופיה בחיי.
רובם תוצאה של הספר אותו אני קוראת בעיון עכשיו: "ימי שלישי עם מורי"
מאמינים שלא קראתי אותו עד עכשיו? כנראה מורי רצה שאחכה עד לימי הסגר האלו כדי ללמוד את הספר הקטן אך הענק הזה, ולרעיונות שלו להשתרש בקרקע הכי מוכנה בעולם עבורם. ימים בהם עצרו לי את מרוץ העכברים ובהם אני שואלת את עצמי שוב ושוב:
לשם מה אני פה? ומה אני לוקחת איתי מהחיים האלו?
'כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם חיים חסרי משמעות.
הם נראים ישנים למחצה, גם כשהם עסוקים בעשיית דברים שנראים להם חשובים.
זה קורה משום שהם רודפים אחרי הדברים הלא נכונים.
אם אתה רוצה להכניס משמעות לחייך, עליך להקדיש את עצמך לאהבת אחרים. לקהילה שסביבך,
ולהקדיש את עצמך ליצירת משהו שנותן לך מטרה ומשמעות"
בימים אלו המטבח רואה אותי כל בוקר וערב, וכך גם המפה הרקומה שעל השולחן בסלון. ולאחר ארוחת הערב, הבן שלי מכוון את הגיטרה וכולנו שרים עם מבטים לעיניים נוצצות באהבה.
ערב ערב אני נוצרת בליבי זיכרונות יפהפיים שלא הייתי מחמיצה אותם תמורת כל הון שבעולם.
