מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
לפני מספר חודשים חזרה אחותי מחו"ל מביקור אצל אחי. התיישבנו לדבר על המשפחה, השיחה התגלגלה. דברנו על בית ההורים ומסתבר שכל אחד מאתנו תאר את ההורים בצורה כל כך שונה, עד שקשה היה להאמין שגדלנו באותו הבית ולאותם הורים. הפערים היו עצומים.
לפי דברי אחותי, במפגש עם אחינו הבכור, הוא תיאר בית שבו אבא שלנו לא פרגן לו בכלל, הרבה לצעוק ולהתעצבן עליו. בית שבו המקום הבטוח היחידי שהרגיש זה הקשר עם אימא.
אני לעומת זאת, תיארתי את אבא כאדם חם מאוד ומסור מאוד. אדם של נתינה, שיכול היה לחבק אל חיקו כל אדם הזקוק לתמיכה. אמי לעומת זאת, הצטיירה בעיני כאישה טמפרמנטית, מתפרצת, מאיימת, חמת-מזג, חרוצה ושולטת בבית, כולל בבעלה.
אחותי תיארה את אימא כאישה כנועה אשר מעמסת החיים "כופפה" אותה. אישה שזקוקה שיטפלו בה, יעשו למענה ויעזרו לה. את אבי יכלה להכיר דרך עיני אחרים היות ונפטר כשהייתה בת 3.
אכן, שלושתנו תארנו בית אחר ומשפחה אחרת. מה נכון ומה לא נכון?
כולם נכונים.
כולנו מתאמצים למען הילדים ומשתדלים לתת לכל אחד מהם באותה מידה. לא להפלות ביניהם ולעשות את המקסימום בשביל כולם. אבל, גם אנחנו מושפעים על ידי הילדים וכל ילד נולד עם אופי ומראה אחר ולכן, אין מנוס מהעובדה – שלפעמים מוכחשת – שהגישה שלנו לכל אחד מהילדים היא שונה.
אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שכל ילד מגיע אלינו בשלב אחר בחיים שלנו. גישתנו שונה גם מסיבות נוספות עליהן ארחיב, אתחיל בלדבר על עובדות יבשות.
כולנו נולדנו בתקופה אחרת בחיי ההורים. אחי נולד בזמן מלחמה כשאימא עסוקה בלשרוד וכל מחשבתה הייתה נתונה להישרדות ולהגנה על בנה.
אני נולדתי בתקופה שבה הבית התייצב והשפעת המלחמה על ההורים הייתה מורגשת. אחותי נולדה זמן קצר לפני שאמי התאלמנה.
לכל אחד מאתנו היה אופי שונה. אני הייתי מופנמת, שקטה וביישנית כמו אבא, השקדנית והחרוצה שהצליחה בלימודים וגרמה לגאווה בזכות הישגיה. ואילו אחותי הייתה תוססת ומלאת שמחת חיים, מושכת את העין ואת הלב.
הייתה המורדת והשובבה, זו שהשיגה כל דבר בדרכה. ואילו אחי היה מאז ומעולם הילד האחראי שדואג להישרדות, זה שתמיד נענה לצרכים של הסביבה.
מה המסקנה?
המסקנה היא שגם אם נתאמץ מאוד, אנחנו לא נצליח לתת את אותו בית לכל אחד מילדנו. אנחנו לא אותם ההורים לאף אחד מהם. הם נולדים בתקופות שונות בחיינו, כל אחד מהם בעל מזג שונה ולמזג שלהם יש השפעה עלינו.
כל אחד מהם פוגש אותנו בתקופה אחרת ובנקודה אחרת בהיסטוריה האישית שלנו.
ילד חולה מכתיב התייחסות אחרת כלפיו ומטבע הדברים, היחס כלפי האחים האחרים גם משתנה. אנחנו מגיבים אחרת לילדים בעלי אופה דומה לשלנו ואנחנו מגיבים אחרת לילדים שהאופי שלהם אינו מתמזג עם שלנו. אנחנו מגיבים אחרת לילד שמגשים את החלומות שלנו ולילד שמעורר בנו דאגה או כאב.
המראה של הילד, החינניות שלו, אופן ההשתלבות החברתית שלו, הישגיו וכישוריו, מקומו במשפחה הגרעינית או במשפחה המורחבת, השפעתם מורגשת היטב.
מערכת-היחסים בין הילדים לבין עצמם, הקשר הייחודי שיש לכל אחד מאתנו עם בן-הזוג ואפילו הקשר שכל אחד מהילדים מצליח ליצור עם השכן, מסוגלים להשפיע על המערכת ההדדית בינינו לבין הילדים.
לכן מיותרת היא השאלה שהרבה פעמים נשאלת, איך ייתכן ששני ילדים גדלו באותו בית והם כל כך שונים?
מלבד כל הגורמים שמנינו ישנם גם גורמים מולדים שמשפיעים על האופי של כל ילד והם מורגשים כבר ביום הראשון לחייהם. וגם להם השפעה אדירה.
אפילו הדרך שבה אנו עוברים את הלידה ועם מי אנו נמצאים בלידה, כמה חיכינו להיריון. כל אלה גורמים המשפיעים על מערכת-היחסים שתיווצר בינינו לבין כל אחד מהילדים בהמשך חייו.
חד-משמעית אנו לא מספקים לכל ילד את אותו בית ואת אותם ההורים.
אנחנו לא מסוגלים ליצור מערכות יחסים דומות בינינו לבין כל אחד מהילדים. כל אחד מאתנו הוא אחרת, כל ילד שונה וכל ילד גדל בבית אחר.
ולמי שיש ספקות, שישאל את עצמו בכנות אם הוא אכן זכה לאותו מעמד בתוך המשפחה הגרעינית שלו מאשר שאר אחיו. תשובה כנה תוביל להסכמה חדה.
המסקנה שמתבקשת היא "כולם ילדיי וכל אחד משפיע עלי אחרת, אתו אני מתנהל אחרת. ועם כל אחד יש לי קשר אחר, כל ילד זוכה למעמד אחר במשפחה."
כל אחד מושפע מההיסטוריה של הקשר הזוגי, מהמדינה שבה נולד, מהטלטלות שלנו בעבודה. מהאכזבות וההצלחות האישיות, מהמצב הכלכלי והמדיני. כולם שונים עוד בזמן הלידה ונהיה הורים שונים לכל אחד מהילדים.
נאורות ופתיחות מצידנו להכיר בעובדה זו תעזור לנו להבין את הכאב האישי של כל ילד ותהיה בסיס לשיפור הקשר עם כל אחד מהם.
הרבה פעמים הרצון להתגונן מפני ההטחות של הילדים מביא אותנו לערפל ידיעה זו, להצטדק ולזעוק את המאמץ שלנו להיות שוויוניים ביחס שנתנו לכל אחד מהילדים.
התגוננות זו אינה מבוססת במציאות. היא נובעת יותר מהקושי שלנו להכיר בעובדה שאין אנחנו מסוגלים לתת יחס זהה או אפילו דומה לכל אחד מהילדים. מעבר לזה, גם לו יכולנו לעשות זאת הלכה למעשה, הייתי מציינת שזו תהיה טעות להשקיע בשאיפה כזאת.
כל ילד שונה והוא בעל צרכים אחרים. להיות הורה טוב לילד פירושו לתת מענה לצרכים הספציפיים שלו. אם ניתן לכל ילד באופן שווה, יהיה זה פספוס ועיוורון.
להיות אמפאתי פירושו להיות מסוגל לשים את עצמך בנעליים השונות והייחודיות של מי שמולך.
הורה טוב חייב להיות אמפאתי ולהכיר בהבדלים, באופי ובצרכים של כל אחד מילדיו.
כאשר הוא משקיע מאמץ רב מידי כדי לתת יחס שוויוני, פירוש הדבר שהוא משקיע בצורך שלו ולא בצורכי הילדים. או שהוא שבוי בסחטנות הרגשית של ילדיו המעוררים בו רגש אשם מסביב לצורך זה.
אין אנחנו מסוגלים לתת אותו יחס לכל הילדים. כל ילד הוא בעל צרכים ייחודיים משלו וחשוב שנתאים את עצמינו עד כמה שאפשר לתת לו מענה ייחודי. מעבר לכך, כל ילד פוגש אותנו בשלב אחר בחיים ואנחנו משתנים.
אלה הן עובדות חיים. השאיפה היחידה המוצדקת כהורים היא להיות הורה מספיק טוב לכל אחד מהילדים.
