שוברים את השרשרת!
הילדים שלנו, הגוזלים והגדולים כאחד מקומם בליבנו מרגע הולדתם.
אנו ההורים עדים לסיטואציות שונות בחייהם בחברת הילדים בשכונה, במושב, בביה"ס, בחוג או בכל מסגרת אחרת.
ילדנו נפגע, אמרו לו משהו, העליבו אותו, לא שתפו אותו במשחק ואנו שמענו או ראינו.
מה נכון לעשות?
כלל ראשון, עלינו לזכור שכדי שנוכל לעודד ולעזור לילדנו עלינו להיות אמפטיים ומכילים, אך לא מזדהים, כי ברגע שאני מזדהה, אני חשה את הכאב ואני פחות חזקה, לכן מומלץ לנשום… לחבק, להקשיב, בעיקר להיות שם בשבילו.
כלל שני – בהרבה מקרים ההורה לוקח את הסיטואציה למקום שהוא חווה בעבר והילד בכלל לא הרגיש או לא התייחס לסיטואציה באותה עוצמה, ואם בכלל. לכן חשוב ביותר " לקטוע את השרשרת " כפי שהנדריקס ממליץ.
לא נכון לעשות העברה דורית לרגשות, למקרים כאלו ואחרים שאנו ההורים חווינו. אנו מכניסים את הילד למעגל שהוא בכלל לא שייך, זה לשים מקלות בגלגלים, לפתח רגישויות שלא עוזרות ומקדמות. זה הסיפור שלנו, לא של ילדנו, וטוב נעשה אם נאמץ את הדבר.
במציאות שאנו חווים היום, המלחמה, השבת השחורה, הביאה כל אחד מאיתנו להתמודד עם חרדות, עצב וסערת רגשות בעוצמה שלא הכרנו. אז מה עושים?
" אני לא נושמת, לא אוכלת, לא מתפקדת ובבית יש ארבעה ילדים" כך ספרה לי אמא צעירה. אני מבינה, מעודדת ומחזקת, בעיקר לא שופטת ובאותה מידה מזכירה את התפקיד ההורי – אין פה אפשרות להתנהג בצורה שכזו. יש בבית ארבע זוגות עיניים שמסתכלות, בוחנות ולומדות ממך דפוס התנהגות שהם לוקחים איתם לחיים. אז מה עושים?
מוצאים את הפורמט ממנו אני יכולה להתחזק, קבוצה בה אני שותפה, קבוצה לה אני מאזינה, מטפל, קואוצ'ר, חברה, לא חשוב מה, החשוב לקבל ולתת לעצמי מקום בו אני מטפלת בעצמי על מנת למלא את תפקידי כראוי, ובודאי לא להעביר לילדיי את החרדות שלי.
החוויות שלנו, הזיכרונות שלנו הם שלנו, לא של ילדנו.
אם אני צריכה לבחור בטיפים במקרים שכאלו, אלו שני הטיפים החשובים ביותר:
- גלי אמפתיה והכלה, לא הזדהות.
- לחוותבמקומםאתמהששמעתיאוראיתי, לתת להם להתמודד בעצמם.
תנסו את זה – זו הקלה נהדרת ומתן אפשרות לילד להתמודד בכוחות עצמו, לגלות כיצד הוא מתמודד, איך הוא פותר סיטואציות בחיים.
כישורי חיים – חובה לכל אחד.
בהצלחה
