איילה רהב מבשלת זיכרונות ומציגה ספר שלישי חדש: "געגועים לפלייסמט"

איילה רהב מבשלת זיכרונות ומציגה ספר שלישי חדש: "געגועים לפלייסמט"
מאת זהר נוי

הטריגר לכתיבת "געגועים לפלייסמט", ספרה השלישי של איילה רהב היה השתתפותה בסדנה לכתיבת זיכרונות על אוכל של חגית עברון. "ראיתי שדיבור על מאכלים העלה אצל המשתתפות בסדנה זיכרונות, געגועים לאהובים, להורים ולעולמות שכבר אינם, לילדים שגדלו ועזבו. החוויה הקולקטיבית הזאת גרמה לי להבין עד כמה התחברות לאופן שבו חווים את האוכל מיתרגם לרגשות קמאיים, כשבאמצעותו עלו געגועים, כמיהות, כאב ואושר, הבנתי שזה משהו מאד אוניברסלי, ומכאן זה פשוט התגלגל".

"געגועים לפלייסמט" בהוצאת קולמוס הוא אסופה של 22 סיפורים קצרים המתארים נשים ברגעים מכוננים בחייהן או משקפים תהליכים נפשיים שהגבורות עוברות, כאשר האוכל משמש כעדשה שדרכה מתבוננים בהן ובקורה להן. תבלינים הנעים לקצב שיר הלב, תקווה המגולמת בשניצל וצ'יפס, אצילות הלובשת כסות של פלאפל, סלט המטעין את קו המרוץ, ליצ'י השובר מוסכמות, סלמון המאחד משפחה ותפנית בקריירה המתרחשת בזכות שמאלץ. מעל כל פלייסמט אישי של כל אחת מגיבורות הסיפורים מיתמרים אדי שמחה, צער, גאווה, אובדן, תובנות ומעש מתבשיל חייה. כל סיפור מקפל לתוכו זיכרונות ורגשות עזים הקשורים לאוכל – געגוע לשורשים, לטעמים המנחמים של בית אימא, לחיקם של אהובים שאינם, תשוקה לחיים אחרים, כמיהה לניחוחו של חיבוק.

איילה רהב משרטטת בשפה קולחת ומדויקת בסיפורים הקצרים קשת רחבה של גיבורות לצד האוכל ואת האוכל לצד הגיבורות שלו. ולחלק ניכר מן הסיפורים מצורפים מתכונים מעוררי תיאבון למאכלים נבחרים המופיעים בסיפורים.

המשולש אוכל–לב– געגוע נצבע בצבעי המנות, התבלינים, הסערות וההשלמות כמצלמה הממקדת את העדשה בפריט אחד. מתוך ההדגש הזה נוצרת תמונת עולם של הגיבורות ודרכה נפתח צוהר לנפתולי נפשן או לרגעים מכוננים בחייהן, כשהן מחפשות סנכרון טוב יותר בין מגירות הלב שלהן וחייהן החיצוניים. לעתים בכוחם של ניחוחות תבשילים לברוא בגיבורות הסיפורים תובנות בעלות עוצמה – איזה שינוי לעשות, מה לפרק ומה להרכיב, מה חשוב ומה טפל.

כל הגבורות הן נשים כי, בית, אוכל, אישה – מזוהים בדרך כלל עם ההוויה הנשית. אישה כמייצרת חיים, כמונעת על ידי הרגש, כבעלת חיים פנימיים מורכבים, כמעצבת את אופיו של הבית, ונותנת הטון בעיצוב חיי המשפחה. הגבורות הן מכל הקשת – נשים קרייריסטיות צעירות, נשים בתפקידים בכירים או עובדות זוטרות, נשים מבוגרות יותר המרגישות בשלות לעשות שינוי מהותי או מסכמות פרקים משמעותיים בחייהן. נשים גלותיות, שורשיות, או קוסמופוליטיות בסגנונן. בדידות נשית, אחוות נשים, חברות בין נשים – הסיפורים נוגעים גם בדברים הללו.

הספר הוא במהותו נשי, אם כי יש משהו בחכמה נשית ובהדגשים נשיים שהוא אוניברסלי. הסיפורים משקפים תחושות, קונפליקטים ותסכולים האופייניים לסגנון החיים עכשווי, בעיקר אצל נשים במעמד הבינוני, מעצם הווית החיים הנשית. השימוש באוכל כמטפורה מאחדת בכל הסיפורים מאפשר להאיר רגשות, ולהישיר עיניים אל אמיתות חיים ותובנות.

יש בהדגשים הללו גם מסיפוריו של דור ושל החברה שלנו. משנות הצנע בשנות החמישים והמטבחים הבסיסיים ועד לשפע הרב שנגיש היום למאכלי עמים, לתבלינים, תבשילים, חומרי גלם ואמצעי בישול מכל העולם, שמספר גם סיפור של נשים בחברה הנפתחת לעולם. (למשל הסיפור היסטוריה), היבטים האופייניים ליחס לאוכל בבתיהם של בני הדור השני לשואה, והכמיהה לחזור לפשטות בסיסית ואותנטית המתבטאת דרך המטבח.

איילה רהב (61), נשואה + 2, מתגוררת בתל אביב, תרגמה ספרים רבים מאנגלית ומצרפתית ולאחר שנים ארוכות בתחומי הפרסום, היזמות וההייטק, שבה לאחרונה לאחת מאהבותיה הגדולות – הכתיבה.

זהו ספרה השלישי של רהב. קדמו לו "פרסום בטלוויזיה – המדיום, המסר, הכסף" שכתבה עם אבי ניר (הוצאת "מטר", 1993) וספר הילדים "חיית פרסום" (הוצאת "מטר", 1995). "ספרי הראשון יצא טרום תחילת הטלוויזיה המסחרית והיווה מדריך לטלוויזיה כמדיום פרסומי. כיום זה נראה מאד ברור וטריוויאלי, אבל אז השפה הזאת הייתה לא מוכרת, מקורות המידע לא היו נגישים כמו היום. מכיוון שבעבודתי הייתי אחראית אז על תקציבי פרסום גדולים של חברות בינלאומיות שבמדינות אחרות וראיתי שאין לי, ולאחרים סביב, כלים לקבלת החלטות בתחום, הקדשנו שנה לכתיבת הספר, שהפך לימים לאורים ותומים בתחילת ימיה של תעשיית הפרסום בטלוויזיה. הספר השני היה ספר לילדים שהסביר להם מהו פרסום ותאר להם את התהליך הפרסומי דרך העיניים של כלבו של פרסומאי".

את ההשראה לכתיבת הספר ספגה איילה רהב "מחשיפה בלתי פוסקת להוויה הנשית על כל מנעדיה. ברגע שהרכבתי את העדשה של אוכל כמטפורה, יכולתי להתייחס לרגעים רבים בחיי נשים בתוך הקונטקסט הזה. מעבר לחשיבותו התזונתית, האוכל, שולחן האוכל ובישול משמשים כדבק חברתי, משפחתי, כשפה, כחותם אישי, כאמירה חברתית, ויש להם מקום נכבד בסגנון החיים של אנשים רבים. יכולתי למצוא מכנים משותפים אצל רבות מהנשים שאני מכירה, בגילאים שונים, בהתייחסות לבית אמא, לזיכרונות של מאכלים, ארוחות משפחתיות, חגים, בסיס להתקבצויות חברתיות, מטרות חברתיות ותיוג חברתי, וגם כמראה משקפת למצבי רוח ולתהליכים נפשיים, שפעמים רבות הם תלויי גיל ושלב במעגלי החיים. הספר הוא לא אוטוביוגרפי, אבל ללא ספק אפיזודות, תובנות וגעגועים שלי מצאו את דרכם אל הגבורות.

"אבי תרם רבות לאהבתי לקולינריה ולהבנה שהאוכל הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו, חוויה רב חושית הפורטת על הרבה נימים. הוא אבד את כל משפחתו בשואה, והתייחס לבית הוריו ולילדותו טרום המלחמה בעיקר דרך המאכלים, הטעמים וזיכרון שולחנות האוכל. געגועיו ותיאוריו היו הצוהר דרכו אפשר לעצמו לגעת בחייו שנמחו ולהביע את געגועיו לביתו, למשפחתו ולעולם שממנו נגדע. בדרך זו הצלחתי לצייר לי תמונה של עולם הילדות שלו. אבי מעולם לא בשל, אבל היה אדם מאד אנין טעם, שנסע הרבה לחו"ל במסגרת עבודתו, ובילדותי היה חוזר עם דפי תפריטים ממסעדות מיוחדות שאכל בהן וניסה להעביר לי את החוויה הרב חושית מתיאור מנות מיוחדות, שמרבית מרכיביהן והאסתטיקה שלהן לא היו כלל בנמצא בארץ בשנים ההן. כמו כן ב 1965 יצא לאור באירופה הספר "אפשר גם בלי קוויאר", הרפתקאותיו של סוכן ביון במלחמת העולם השנייה, רודף נשים וחובב אוכל ובישול, והשזור במתכונים רבים של מאכלים אותם בשל או אכל במסגרת נדודיו. הוא רכש את הספר באחת מנסיעותיו ונהג לספר לי על הרפתקאותיו של המרגל הנהנתן ולתאר באזני מתכונים וסצנות קולינריות המתוארות בדפי הספר. אלה היו שעות יקרות לי. אהבתי לשמוע את תיאוריו ואת אהבתו הרבה לקולינריה האירופאית ולארומות המאכלים שהצליח להעביר לי דרך מאכלים שלא הכרתי, לא ראיתי ורק שנים רבות מאוחר יותר יצא לי להתוודע אליהם לראשונה.

"לפני שנים רבות עשינו, ארבע קרובות משפחה, מעין ספר משפחתי שאגד תמונות משולחנות החג, זכרונות מארוחות החג. כולם, מבוגרים וילדים כאחד, בחרו כל אחד לפחות מתכון אחד שהוא אוהב, ספר על משהו שקשור למתכון הזה, ואת כל זה כתבנו, אגדנו, כרכנו וחלקנו לכל בני המשפחה. הילדים של אז כבר הורים היום, דור הורינו כבר איננו, אבל כשאנחנו מדפדפים בספר הזה ונזכרים בו בחגים וכשאנחנו מתקבצים בפורום נרחב, תמיד עולים זיכרונות ממפגשים משפחתיים שכולם סביב שולחן חג או אירועים, ויש לנו אלבום זיכרונות משפחתי קולינרי שמחמם את לבנו ומנציח גם בדרך זו אהובים שאינם.

מה משמעות שם הספר? "געגועים לפלייסמט הוא שמו של הסיפור הראשון בקובץ. בסיפור זה הגבורה היא אשת הייטק המסתובבת בעולם במסגרת עבודתה, בודדה ומתוסכלת, ומתגעגעת לארוחות הששי בבית אמא, לשולחן המשפחתי ולמאכלים השזורים בזיכרונות ילדותה. מתוך זה עולה גם כמיהה לשולחן משפחתי משלה. בחרתי בפלייסט כי פלייסמט הוא בעצם מפה ליחיד, שמעליה שמים את צלחת האוכל. זוהי מטפורה שלכל אחד מאתנו פלייסמט משלו ועליו געגועים, כמיהות, זיכרונות, תובנות ותשוקות, וכולם מהבילים דרך עדשת האוכל".

היכן העלילה מתרחשת? "מלבד הסיפור הראשון המתרחש בשדות תעופה וחדרי מלון, כל הסיפורים מאד קאמריים באופיים ומתרחשים בסביבת המחייה המיידית של הגבורות, בביתן, בסביבת העבודה, או במקומות שבהם הן נוהגות להסתובב".

איילה רהב מספרת כי הטריגר לכתיבת הספר הייתה השתתפותה לפני כשנה בסדנה לכתיבת זיכרונות על אוכל של חגית יעברון. "ראיתי שדיבור על מאכלים העלה מיד אצל כל המשתתפות בסדנה זיכרונות מבית אמא, געגועים לבית, להורים ולעולמות שכבר אינם, לילדים שכבר גדלו ועזבו. החוויה הקולקטיבית הזאת גרמה לי להבין עד כמה התחברות לאופן שבו חווים את האוכל מתרגם למעשה רגשות קמאיים, ולמעשה באמצעות האוכל עלו געגועים, כמיהות, כאב, אושר, ובליווי חכמת הגיל – גם תובנות לגבי מקום המשפחה, הבית, חברויות, ארוחות וזיכרונות של אנשים אהובים. האוכל מלכד חברויות, מיתרגם לכמיהות ומנחם אובדנים. הבנתי שזה משהו מאד אוניברסלי, ומכאן זה פשוט התגלגל.

"הכתיבה הראשונית ערכה כארבעה חדשים, שבמהלכם הסיפורים פשוט זרמו ונכתבו כמעט מעצמם. אחר כך עזבתי אותם למספר חודשים נוספים, התרחקתי, ובזכות המרחק יכולתי לחזור, לשכתב חלק, ללטש ולהגיע לתוצאה הסופית. את המתכונים ערכה קולינרית הילה אלפרט".

משמעותם של געגועים וזיכרונות בטוויית סיפור חיינו

"בסיפורים ניסיתי לשקף באמצעות אוכל ובישול רגעים ובמצבים שמרביתנו חווים, אך לא תמיד נעצרים להסתכל עמוק פנימה. רגעים של בחינת סדרי עדיפויות, מחשבות על שינויים מהותיים בחיים, מחשבות היוצרות מציאות, תובנות לגבי החלטות ובחירות, פתיחת דלתות חדשות. משמעותם של געגועים וזיכרונות בטוויית סיפור חיינו. נשים שכבר התבססו בחייהן הבוגרים מקצועית, משפחתית וחברתית בוחנות בשלב מסוים עד כמה הן מכוילות למצפן הפנימי שלהן. דרך מטפורת האוכל ניסיתי להאיר רגעים כאלה.

"חלק ניכר של מפגשים עם אנשים משמעותיים בחיינו, לאורך כל מעגל החיים, נעשה סביב שולחן ומול ארוחה. זהו זמן הקשר, השיחות, ההתרועעות ולפעמים גם העימותים. לכן האוכל הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו. החוויות סביבו הן בנות לוויה במסע החיים, וקל לגעת בהן ודרכן להתחבר לעולמות פנימיים.

"חכמת הגיל מאפשרת התבוננות רטרוספקטיבית על החיים, ויש לה תקפות אוניברסלית. ככל שמתבגרים התובנות לגבי החיים משתנות. מבינים שבסופו של דבר בין השחור והלבן של השנים הצעירות, החיים האמיתיים מתנהלים בסופו של דבר בדרגות שונות של אפור, החיים הם אמנות הפשרה, לכל דבר יש מחיר, ובפרספקטיבה של זמן בחירות שונות מקבלות משקלות שונים. במחצית הראשונה של החיים אנחנו עסוקים לבנות את עצמנו חיצונית, להתבסס כלכלית, להתקדם מקצועית, לבנות בית, לצבור נכסים, להקים משפחה ולגדל ילדים, ופעמים רבות רק אחרי שמתבססים ומשיגים את המטרות הללו, חשיבותם של הסממנים החיצוניים נדחקת ומתפנים לבחון מה רוצים בפנים, באילו צבעים היינו רוצים שיצבעו החיים בפרספקטיבה של זמן. בסופו של דבר אנחנו זוכרים מאיפה התחלנו, למה חונכנו, איפה היו העוגנים שלנו, וככל שמשביחות השנים, הגעגועים גוברים והדברים החשובים באמת, האנשים המשמעותיים באמת במבחן הזמן עוברים לקדמת הבמה.

"אנשים היום מחוברים לעולם כולו בזכות הטכנולוגיה אבל הרבה פחות מחוברים לעצמם. יכולים להיות לך מאות חברים בפייסבוק ועדיין תהיה מאד בודד בהמון הסוער. הניכור הטכנולוגי שבו קשרים מתקיימים דרך מסך ואימוג'ים משנה יחסים. את הגעגוע או הכמיהה לאינטראקציות אנושיות יותר, לעצור רגע, להקשיב, להתחבר למה שפעם פרט על מיתר, תרגמתי לאחדים מן הסיפורים, שבהם כשמכבים לרגע את התקשורת האלקטרונית, קולטים את עוצמת התובענות וניכור, ואז אם גם מתפנים לשבת בפניות רגשית מסביב לשולחן אוכל, המאפשר לך להביט היישר אל עיניו של היושב מולך, פשוט מתחברים אחרת לאנשים.

"מורשת אישית – נשמע גדול ויומרני אבל בעצם זו טביעת אצבע קטנה שבאמצעותה אתה רוצה להשאיר חותם ולו רק אצל יקיריך. בטיולים אנחנו מתיירים באתרי מורשת לאומית, אתנית, אבל המורשת האישית שלנו לא חייבת להיות מורכבת ממונומנטים גדולים. גם זיכרון של רגעים מכוננים, מעשים קטנים שהשפיעו על הסביבה הקרובה, חכמת חיים, חינוך, דוגמה אישית והקניית ערכים, חורטים את דמותך בליבות ילדיך וילדיהם אחריהם. שולחן האוכל והדבק המשפחתי סביבו משמש בבתים רבים זכרון קולקטיבי שסביבו דמויות ומורשתן, אהבותיהן ופשוט זכירתם חוזרות לחיים. הממולאים של סבתא, מרק העוף המיתולוגי, העוגה של אמא, במחצית השנייה של החיים כבר מסתכלים על דברים רבים אחרת, המשקולות לחשיבותם של דברים משתנות ואנשים מאפשרים לעצמם לגעת יותר פנימה".

מהו האוכל בשביל גיבורי הספר, ובשבילך? "עבור גבורות הספר האוכל הוא זיכרון, כמיהה, געגוע או מטפורה לרגשות, תהליך נפשי, רגע מכונן.

גבורה שחיה חיים מעונבים כעורכת דין צמרת אבל בכמיהתה לפלאפל בפלאפליות הקטנות היא מבטאת למעשה כמיהה לפשטות בלתי אמצעית .

בסיפור תנועת התבלינים אשה אפורה באמצע החיים פוגשת גבר, מתמלאת תקווה לחיים אחרים, ומזונה נצבע בצבע תבלינים המשקפים את רגשותיה וחלומותיה.

רווקה חולמת על טיגון כמויות של שניצל וצ'יפס כביטוי לכמיהה למשפחה שבה תגיש אוכל ילדים טיפוסי זה לילדיה העתידיים,

בסיפור הסטוריה התגלגלות החשיפה למאכלי עמים, השתלשלות אופנות הבישול הן ראי לסגנון החיים ולתהפוכות הקולינריות של ארבעים השנים האחרונות.

תפוחים משמשים עבור אחת הגבורות סמל לכמיהה לא מושגת, עוגיות שקדים מסמלות עבור אחרת מקום בטוח בקליניקה של הפסיכולוגית שלה.

שניים מהסיפורים – ניצחון ותירס, כרוב וחצילים עוסקים בניצולות שואה ויחסן לאוכל. כמעט כל מי שהוא דור שני ואפילו שלישי לשואה יודע שבביתם של הניצולים היחס לאוכל טעון במיוחד, והוא מבטא חרדות, געגועים וזיכרונות. אני עצמי בת דור שני לשואה. אני חברה בעמותה בשם דורות ההמשך, שמטרתה להנחלת סיפוריהם של האנשים ש"היו שם" ובחלקם שרדו, לדורות הבאים, משום שדור הניצולים מתמעט, ואנחנו, הוכחה חיה לכך שחלקם הצליחו לבנות חיים חדשים וכבר העמידו שלושה וארבעה דורות, רואים מטרה עליונה לשמר את סיפוריהם כדי שלא יהפכו לעוד פרק בהיסטוריה. אנחנו באים ביום השואה לבתי ספר, ארגונים ומקומות עבודה, מספרים סיפורים אישיים של ניצולים ודרך כך פותחים דיון על זיכרון ומורשת.

אצל גבורה אחרת בישול מרוקאי ארצישראלי הופך לתעודת כניסה לחברה הישראלית השורשית, ואילו אצל אחרת התרסה בתפריט המסורתי של ערב חג מסמל התרסה מול לחצים חברתיים ומשפחתיים.

אצל פועלת עניה, הארוחה במפעל היא בסיס לחלומות על ארוחות אחרות ברוסיה מולדתה וכמיהה לחיים אחרים. אצל אחרת הכסות הבורגנית החיצונית של אשה מסוגננת, עם סגנון קולינרי למיטיבי לכת, היא למעשה כסות לריק פנימי גדול.

בשניים מהסיפורים – געגועים לפלייסמט ושומרת מסך באמצעות האוכל נחשפים הניכור, הבדידות של עובדי ההי טק, האשליה של מדורת השבט שהטכנולוגיה מביאה, ובשני הסיפורים הגבורות כמהות למשהו אנושי, חם ואותנטי, ומבטאות זאת באמצעים הקשורים לאוכל, תבלינים וארוחות
אלבום תמונות משפחתי ובו ספורים וזיכרונות על ארוחות משפחתיות לאורך השנים, על רגעים מכוננים ומאכלים המשקפים שמחה ועצב בחיי המשפחה הופכים למסע מורשת המסכם מה חשוב לגבורה להנחיל לילדיה.

"בסיפורים שזורים תיאורים של הכנת מתכונים, כשהם חלק מהעלילה ומשקפים את אופן התייחסות הגבורות למה שהן מכינות. דרך התיאורים הללו באים לידי ביטוי מצבים נפשיים של הגבורות. למשל, טקס ארוחת בוקר מפורט של אשה במשרה בכירה, שדרכו היא מתניעה את עצמה, ממלאת מצברים, מקדישה רגע לעצמה ומתכוננת ליום העמוס והדורסני שלפניה, או החלפת סגנון בישול כמטפורה לשוני בהקשבה פנימית שחל בגבורה שעשתה שינוי דרמטי בחייה".

גם עבורי אוכל הוא הרבה יותר מאשר מזון. שולחן השבת או החג הוא דבק משפחתי למשפחה הקרובה והמורחבת. אחת מצורות הבילוי האהובות עלי הוא לשבת מסביב לשולחן לארוחה עם חברים, בבית או בחוץ, ופשוט לדבר. אני אוהבת לבשל, לארח לארוחות ומאד אוהבת לקרוא ספרי בישול, בעיקר כאלה שהם טיול גאוגרפי ואתני קולינרי ודרכם מתוודעים גם לפולקלור המקומי, עד שיש לך תחושה שאתה כמעט מטייל שם ומרגיש את נשמת המקום. ירושלים של אוטולונגי הוא ספר כזה. אמנות הבישול הסובייטי היה בעיני ספר מרתק באופן שבו החייה תקופה היסטורית על תהפוכותיה דרך עדשת המטבח האישי של המספרות".

מרק מלפפונים חמוצים (מתוך הסיפור היסטוריה)
הכמות יפה לכ-6 מנות מרק
החומרים:
● 1 קופסת מלפפונים כבושים במלח
● 2-1 בצל חתוך לקוביות קטנות
● 2 כפות שמן
● 5-4 תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות בגודל של כס"מ
3-2 גזרים חתוכים לקוביות קטנות
● 4-3 שיני שום כבושות (מקופסת המלפפונים) או שיניים רגילות קצוצות דק
● מלחופלפל
● 1/2 צרור שמיר קצוץ
● 3 כפות חמאה

● 2 כפות קמח
● 1 שמנת חמוצה
●
אופן ההכנה:
1. מסננים את המלפפונים ושומרים בצד את נוזלי הכבישה.
2. חותכים את המלפפונים לקוביות קטנות בגודל של כחצי ס"מ. קוצצים את שיני השום.
3. מחממים בסיר את השמן ומטגנים את הבצל על אש בינונית עד שיזהיב.
4. מוסיפים את תפוחי האדמה, הגזר, השום הקצוץ, 3 כוסות מים ואת נוזלי הכבישה.
5. מתבלים במעט מלח ופלפל (יש לקחת בחשבון את מליחות מי הכבישה והמלפפונים שעוד יתווספו). טועמים ומתקנים תיבול.
6. מרתיחים ומבשלים על אש בינונית רק עד שתפוחי האדמה מתרככים, אבל לא מתפוררים (כעשר דקות).
7. כשהמרק עדיין חם, מוסיפים את המלפפונים והשמיר הקצוץ. טועמים, ואם רוצים להגביר את החמיצות מוסיפים מעט מיץ לימון.
8. ממיסים את החמאה במחבת, מוסיפים פנימה את הקמח ומערבבים עד שיספוג את כל השומן, מוסיפים פנימה מצקת מנוזלי המרק ומערבבים.
9. יוצקים באטיות לתוך המרק את הרביכה שיצרנו, מערבבים את השמנת ומגישים.

שזיפי שגיב בחומץ – מתוך הסיפור געגועים לפלייסמט
החומרים:
● 3 ק"ג שזיפי שגיב קשים
● שלושה בקבוקי חומץ הדרים
● 3 כוסות סוכר – כוס סוכר על כל בקבוק חומץ
● 4 מקלות קנמון
אופן ההכנה:
1. מחוררים בקיסם שיניים כעשרה חורים בבכל שזיף
2. מרתיחים בסיר חומץ, סוכר וקינמון ולקרר
3. כשהנזול מתקרר שופכים על השזיפים המחוררים ושומרים במקרר .
4. כעבור יממה מסננים את הנוזל לתוך סיר, מביאים לרתיחה, מסירים מהאש, מצננים ושוב שופכים על השזיפים
5. חוזרים על הפעולה פעמיים נוספות בימים באים.
6. מאחסנים במקום חשוך בכלי סגור היטב.

בסיפור געגועים לפלייסמט גיבורת הסיפור נזכרת כיצד בילדותה היא ואחיה היו דוקרים בקיסמים שזיפים לצורך כבישתם. המתכון הזה של כבישת שזיפים כתוספת לבשר מלווה את שולחני שנים רבות. פעם בעונה משמרים את השזיפים והם תוספת מקורית ומיוחדת למאכלי קדרה חורפיים ולמנות בשריות.
הרינג בשמנת וליצ'י – מתוך הסיפור מתוק מדבש
החומרים:
● 6 פילטים של דג מלוח מטיאס כבוש בשמן או בחומץ
● 1 קופסאת ליצ'י משומר, מסונן מנוזליו
● 1 כף חרדל
● 1/2 קופסה שמנת מתוקה
● 1/4 כוס יין לבן
● מלח, פלפל, קורט סוכר
● 2 עלי דפנה
הכנה:
1. חותכים את המטיאס לפרוסות בעובי של כ1.5 ס"מ בקערה ושמים בקערת עבודה
2. חותכים את הליצ'י לרבעים ומוסיפים לנתחי הדג
3. בקערה קטנה מערבבים את שאר החומרים. שופכים על הדג ומעבירים למקרר למספר שעות.
4. שמים במקרר למספר שעות
5. מוציאים את עלי הדפנה ומגישים.

מתכון ההרינג בליצ'י משמש בסיפור מתוק בדבש אחד האמצעים של רווקה שמאסה בנדנודי הדודות בערבי חג מתי תתחתן , כמטפורה לקריאת תגר שלה במסורת הקולינרית היהודית ולהתרסה כנגד מערכת הלחצים של החברה המסורתית, הוא משמש כסמל לכך שגם מחומרים מסורתיים אפשר לעשות דברים חדשים, מיוחדים, אחרים אך לא פחות טעימים ומיוחדים, ובהתאמה יש יותר מאשר אופציית חיים אחת מאשר הקונבנציה המסורתית, והלקח הזה נלמד בשיעור קולינרי מגוון, השם את המתנשאים בעמדת נחיתות.