כשאתם חושבים על מערכת יחסים עם בני המשפחה מהו הרגש הראשון שעולה לכם – חיבוק, ביטחון, אהבה ושמחה? או "סוף העולם " של כעסים ורגשות שליליים, אולי סליחה שמביאה אהבה והרמוניה?
כשאני חושבת על דברים רבים שהחיים הכתיבו לנו, כשנולדנו, זה ברוב המקרים הורים, אחים, בקיצור משפחה ולא משנה האם אני בכור, ילד אמצעי או בן זקונים. המשפחה שלי היא עובדה קיימת. מערכת היחסים במשפחות רבות טומנת בחובה רגשות עזים של אהבה, כעס ועוד. כמאמנת אני פוגשת באנשים רבים שחווים מערבולת של רגשות ולא תמיד יודעים כיצד להתמודד איתם.
כיום כשהחברה הכי טובה שלי היא אחותי, אני יכולה לומר בכנות שפעם זו הייתה מערכת יחסים מאתגרת ביותר. עם ביקורת, שיפוט, חוסר אמון, הערכה ופירגון
לשמחתי, בזכות תהליך שעשיתי יכולתי ליצור את השינוי ולראותה באור הזרקורים הנפלאים שנמצאים בה ובחייה. היום כאשר אני אומרת "אחותי שלי" ליבי מתמלא בגאווה.
אז מה אני שיניתי? כלל ראשון וחשוב אנו משתנים ולא מצפים מהאחר להשתנות. אנו לוקחים אחריות.
בלימודי "חיבור למודעות על" (שתוקשרו על ידי לילה ברזסקי) הבנתי היכן אני לוקה בחסר. ראיתי שבחנתי דברים מתוך ביקורת ושיפוט ותמיד ציפיתי ומין הסתם נחלתי גם אכזבות.
וכאן נכנסת המילה "סוף העולם" – כאשר אנחנו הופכים כל ויכוח מינורי, ריב, חוסר תקשורת, דעות שונות וכו' למלחמה. כל דבר פעוט ייראה כ"סוף העולם", למי מאיתנו אין רגעים של התכנסות, התגוננות וכעס.
בזכות הלימודים נפתח בפני צוהר רחב יותר של רגשות כמו אהבה שמחה ועם השנים נתתי ונותנת להם להוביל אותי. ברבות הימים שחררתי מעלי את עול הביקורת והשיפוט ובמקומם הכנסתי יותר פירגון חמלה והקשבה. בנתינה הייתי פעילה תמיד רק לא תמיד נתתי מהמקום הנכון. לעיתים, ציפיתי להערכה והוקרה וכשזה לא בא, התאכזבתי.
ההתנצלות הגדולה היא תמיד לעצמנו על כל אותם דברים שאנו רואים לעיתים במשקפיים "כהים". לשמחתי, אני מתבוננת בחיים תמיד במשקפים בהירים ואופטימיים שמיצרים לי תמונה נכונה.
סוף דבר – "המציאות קיימת", אנו צריכים ללמוד לראות אותה בהיר עם הזדמנות להתפתחות, שיח בונה, הבנה וידיעה שאחים או אחיות ומשפחה בכלל הם בדרך כלל מקור לאחדות ושמחה בלב.
