מתופף עם נפש של ילד קטן
"אני ברוחי צעיר מאוד. אני עוסק במוסיקה, שעושה לי שמחת חיים. כשאתה צעיר אתה עסוק בלהשיג, היום אני עסוק בליהנות מזה.
שיחה עם אהר'לה קמינסקי שליוה בשנות ה- 70 את כל כוכבי הזמר בארץ. שיחה לא רק על מוסיקה.
קמינסקי המתופף ונגן כלי הקשה שייך לדור הראשון של נגני הג'ז שנולדו בארץ.
"מי שמכיר אותי, זה רק מכך שהוא ישב בסלון וראה אותי בטלוויזיה כשהיה שחור לבן", הוא אומר לי כשאנחנו נפגשים בסלון ביתו בתל אביב מוקפים ספרים וכלי הקשה. "צעירים לא מכירים אותי, ההורים שלהם ראו אותי במופעי פופ, השתתפתי בהקלטות הראשונות של הרוק בארץ".
בחרתי בג'ז או שהג'ז בחר בי
אבל האהבה האמיתית שלו היא לג'אז. "בחרתי להתעסק במוסיקה שהיא לא פופולארית. אני בחרתי בזה, או זה בחר בי, אני לא יודע. הלכתי למה שאני אוהב ומה שנותן לי את מה שאני צריך לקבל ממוסיקה. אני רגיל לנגן במועדון לפעמים מול 10-15 איש וזה לא מפריע לי. כיוון שבחרתי לי תחום שחוג החובבים שלו מוגבל, אז אני יכול להגיד שלקח לי קצת זמן להתרגל לזה שפתאום לא מכירים אותי. הייתי בזמנו-במונחים של היום, הייתי מגה סלב, לא היה מישהו שלא הכיר אותי מטף ועד זקן".
"באיזה שהוא שלב פחות ופחות הכירו אותי, אל תשכח שהגיעה גם עלייה מרוסיה", הוא אומר ונזכר באפיזודה. "היה דבר מצחיק. בעלייה של שנות התשעים אני קלטתי פסנתרן שעבד אתי 9 שנים, ליאוניד פטשקה שמו. עבדנו כמעט כל יום, בכל מקום שהוא היא מגיע אליו היה אומר 'אני עובד עם אהר'לה קמינסקי', זה היה כאילו פותח דלתות.
"פעם הגעתי לאיזו בדיקה והיה שם רופא ממוצא רוסי. הוא שואל אותי 'מה העבודה שלך', אני עונה לו 'אני מוסיקאי ואני עובד עם פטשקה'. הוא אומר וצוחק צחוק מתגלגל. ליאוניד פשטקה הפסנתרן, היה מוכר אז בקהילת העולים מרוסיה. "אני מספיק מבוגר היום בשביל להסתכל על זה אחרת" הוא מסביר.
קמינסקי שייך לקבוצה קטנה מאוד של מייסדי הג'אז, ילידי הארץ. "היינו אז דני גודפריד, אלברט פיאמנטה, סקסופוניסט בשם ממלו גיטונופוליס שנולד למשפחה יוונית בירושלים, ואמיל רם. היו לפנינו עולים מאירופה שניגנו ג'אז בבתי קפה".
קמינסקי מזכיר את המוסיקאי מל קלר שהיה הראשון שעשה את הפריצה הגדולה של הג'אז בארץ, קלר נפטר ב- 1998. "אני ניגנתי אצלו", נזכר קמינסקי, "הוא היה כמו מטיף כזה. בתחילת שנות ה- 60 היה לו מופע מוסבר כל יום שישי בקיבוצים, שהיו מעוז ההתנגדות למוסיקה האמריקנית שנחשבה אז לזרה".
מלבד הופעות ג'אז בקיבוצים, הייתה מסורת בכל יום שישי של ג'אם שסן – מפגש בין נגנים המנגנים יחד ללא הכנה מראש. "אני התחלתי מסורת כזו במועדון ביפו", הוא מספר, "המסורת נדדה עד שבקיץ 66 הציעו לי לעשות את הג'אם שסן במועדון שנקרא "בר-ברים" במתחם המסגר בתל אביב. מועדון סטודנטים שהיה מתמלא בכל יום ראשון בחובבי ג'אז מכל הארץ".
"רק רגע, דויד גרוסמן כתב על זה", הוא אומר, ניגש לחדר וחוזר כעבוד כמה שניות עם הספר "אישה בורחת מבשורה" ומקריא: 'ושנינו אהבנו גא'ז, נזכר אילן וחייך על צווארה של אורה. היינו נוסעים ל"בר-ברים" בתל אביב לשמוע את אהר'לה קמינסקי ואת ממלו היווני, ואחר כך באוטובוס לירושלים היינו יושבים תמיד בספסל האחורי ומחקים בקול את כל השסן. אנשים היו מתעצבנים ולנו לא היה אכפת'.
(דויד גרוסמן " אשה בורחת מבשורה" הוצאת "הספריה החדשה" עמ' עמוד 517.)
"כשהוא אומר שהם נסעו חזרה לירושלים, זה כבר בבוקר", מסביר קמינסקי את סצנת הג'אז. "אנשים היו מגיעים מכל הארץ ביום ראשון וחוזרים הביתה למחרת בבוקר. זה היה הבית של הג'אז בארץ עד שנת 79. הפסקנו להופיע מפני שפשוט לא היו לנו נגנים".
"אני עם הפח נחשבתי אצלה מתופף"
את שנות התיכון שלו הוא עשה בקיבוץ חניתה בגליל המערבי. "כששרו שירים, הייתי מתופף על פח עם כולם. בת כיתה שלי שרתה בפיקוד הנח"ל, ואיזה אקורדיוניסט מצוות הווי של הנח"ל שאל אותה האם היא מכירה מתופף, היא הפנתה אותו אלי. אני עם הפח נחשבתי אצלה מתופף", הוא אומר וצוחק.
"הוא בא אלי ושאל אם אני יכול לתופף, כי יש לו עבודה כל שבועיים לנגן מוסיקה לריקודים שעתיים באיזה מקום. רק אקורדאון ותופים, ולהרוויח 40 לירות. תבין", הוא אומר, "משכורת צבאית הייתה אז 14 לירות לחודש. היה קשה אז לקנות תופים, מצאתי איזה משהו מצ'וקמק והייתי צריך כסף בשביל זה. אבא שלי לא הסכים לתת לי כסף. אמרתי לו 'אני מרוויח 40 לירות כל שבוע, ואת הכסף אחזיר בכל פעם'. ואז הוא נתן לי. לא הספקתי להחזיר לו, אחרי כמה פעמים ספורות הוא נפטר".
שבועיים אחר כך נודע לו שבלהקת הנח"ל מחפשים מתופף. "לקחתי את הסט המצ'וקמק שלי", הוא אומר, "הלכתי לפיקוד הנח"ל והתקבלתי". קמינסקי ניגן בלהקת הנח"ל במחזור 1960/61.
"מעולם לא ממש למדתי לנגן. נשאבתי לזה כשהייתי בצבא, אחר כך התחילו להזמין אותי גם להקלטות ועבדתי לפי האוזן, הייתי מסתכל על התווים ולאט לאט הבנתי מה קורה. למדתי באופן עצמאי מחוברות תווים".
לנגן חכם
העובדה שלא למד באופן מסודר, עלתה לו בבריאות. "הייתה תקופה שסבלתי מכל מיני בעיות של שרירים, גידים ופרקים. הייתי עובד כמו מטורף: בבוקר הקלטה, אחר הצהריים חזרה, בערב הופעה, ואז יום אחד באמצע הנגינה, פתאום הרגשתי שאני לא יכול לנגן. אני נעצר. זה היה מאוד מפחיד בעיקר כשאתה כוכב בשיא הקריירה, בגיל 30".
מה עשית ?
"הלכתי לאורטופד שהיה חכם", הוא מחייך, "דבר ראשון, נתן לי כדורים נגד כאבים ואמר לי 'תמשיך לנגן'. במשך שנים טיפלו בי רופאים עד שיום אחד הלכתי להתאמן בשיטת אלכסנדר ואחרי כמה פעמים קלטתי שכל מה שאני עושה בזמן הנגינה בתופים הוא פשוט לא נכון. אני צריך לשנות את כל דרך הנגינה שלי. שיטת ההתעמלות הזו לימדה אותי להתרגל לצורה אחרת של נגינה וללמוד להפעיל את השרירים נכון. החכמה היא להפעיל את השרירים בלי מאמץ, להפעיל רק את השריר שאתה צריך". הוא אומר, ומדגים בתנועות הרמת יד איזה שריר יפעיל אדם רגיל, וכיצד הוא מבצע את אותה פעולה תוך הפעלת פחות כוח.
זה סוג של גישה דרך חיים
קמינסקי מנגן ג'אז אחת לחודש במועדון "שבלול" בנמל תל אביב. "אני מנגן שם עם חבורה של נגנים צעירים. אני אומר צעירים זה מ- 20 ומשהו עד 40". את ציון הגיל שקמינסקי מדגיש כאן צריך להסביר, בנובמבר האחרון הוא חגג 73 שנים.
"אתה לומד לשחרר את מה שלא צריך, זה מאפשר לי לנגן עד היום, ותוך כדי נגינה להימנע מהפעלה שיש בה כוח מיותר. אנחנו מנגנים שעה ורבע ולפעמים יותר. הם יוצאים מחוסלים ואני מוכן לנגן עוד כי אני לא מתאמץ ולא מזיע. בגלל המשבר הזה פיתחתי שיטה איך לנגן, ואת זה לימדתי. אני כל הזמן חוסך תנועות – זאת החכמה". הוא שוב קם וחוזר הפעם עם זוג מקלות תיפוף ושוב מדגים בעזרתם כיצד הוא מפעיל את השרירים ללא מאמץ. "בפסטיבל שניגנתי פעם אמר לי מתופף: 'אהה, אתה זה אתה שמוציא כל כך הרבה דברים ולא רואים שאתה מתאמץ בכלל' , הוא אומר וצוחק.
איזו מוסיקה אתה אוהב לשמוע ברכב ?
"אני אוהב לשמוע ג'אז או סלסה. מוסיקאים מקשיבים אחרת למוסיקה. אנשים רגילים לא שומעים במוסיקה את מה שאנחנו שומעים. אני הרבה פעמים שומע דברים ששמעתי מזמן, אני שומע אותם שוב כדי לקבל השראה על דברים שאני אוהב. אחרי הופעה אני שומע את ההקלטה כמה פעמים – זה סוג של ביקורת עצמית. אל תשכח שאנחנו מאלתרים בג'אז זה בא משאיפה להשתפר ולעשות את הדברים טוב. אני גם קצת 'פריק קונטרול' באופן כללי באופיי, בעיקר בנושאים שקשורים למוסיקה שלי".
"לשמחתי", הוא מסביר," אני בגיל שאני לא צריך לנגן כל מיני דברים לפרנסתי. כשעשיתי דברים כאלה ניגנתי לפרנסתי. אני מחלוצי הקלטות הרוק בארץ, אני עשיתי חלק עצום של ההקלטות האלה, זה לא היה My cup of tea. החכמה אצל נגן מקצועי זה לבוא, לעשות את העבודה כמו שצריך. 'אני עכשיו עושה את זה, ואני צריך לעשות זאת הכי טוב שאני יכול, ולהנות ממה שאני עושה ".
דובר עברית, אנגלית ו'תופית'
"ג'אז זו מוסיקה ספונטנית, זה כמו להיפגש עם חברים. מדברים והשיחה מובילה אותך לכל מיני דברים. הרבה פעמים זה מה שיש בג'אז. בשביל זה השליטה בנגינה צריכה להיות ברמה של שפת אם. אני כל יום כמעט יושב ומתאמן, זו שפה. לא תדבר בשפת האם שלך, לא תהייה טוב".
אז אתה דובר עברית, אנגלית ו'תופית' ? אני שואל ושנינו צוחקים.
אולי תופים יכולים לתת פתרון להורים מודאגים שקוראים כעת את הדברים ?
"אין ספק", אומר קמינסקי, "היו לי הרבה תלמידים כאלה עם כל מיני בעיות, ונגינה בתופים מקפיצה אותם עם עצמם ועם הסביבה. תופים זה כלי מרשים, כלי שמוציא המון אגרסיה. אתה חובט בו וחובט והמון מרץ יוצא. הוא לא ידידותי כל כך לסביבה בגלל הרעש. היום יש תופים אלקטרונים", הוא מרגיע מיד.
לא צריך פה מינימום קואורדינציה או כשרון ?
"כבר ראיתי תלמידים שבאו אלי ולא היו מוכשרים, ובאיזה שהוא שלב פתאום הם נפתחו ונעשו מתופפים מצוינים וההיפך – ראיתי אנשים מאוד מוכשרים שלא חזרו לתופים. צריך בשביל זה איזה מינימום של חוש קצב. יש אנשים שאין להם שום קורדינציה, לימוד תופים יכול לשפר להם את הקואורדינציה.
לנגן יחד עם המנכ"ל
בשנים האחרונות עוסק קמינסקי בפעילות מוסיקלית בארגונים. "בשעה ומשהו האנשים הללו מקבלים הדרכה, מתרגלים ומבצעים מופע של כלי הקשה. הפעילות שלי היא מ- 15 איש עד 1000", הוא מסביר. אלף ? אני שואל בפליאה. "כן אלף איש".
"כל התפקידים בתזמורת הזו מאוד פשוטים. אני נותן להם תפקיד והם עושים אותו. החכמה שכל 8-9 תפקידים פשוטים כל כך, פתאום מקבלים עוצמה. בפעילות הזו אני מקים ארגון ברגע ויש שם כל תובנה שאתה רוצה בקשר לארגון. את זה למדתי, אני חייב לתת קרדיט, מהמוסיקאי אילן מוכיח מעבד מצוין, ואני זוכר שרק היה מעבד מתחיל, היה כותב עיבוד והיינו צריכים לנגן ופתאום מישהו לא ניגן את זה טוב. מוכיח בא אליו, ופשוט נתן לו תפקיד פשוט יותר. הוא ידע תמיד לכתוב לאנשים ברמה שהם ידעו לנגן. זאת תובנה לניהול, אתה רוצה שישיג
תוצאה? תן לו במסגרת האפשרויות שהוא יכול לעשות".
קמינסקי נוהג להזמין מנכ"לים לנגן על כלי הקשה אחד. "זה הכלי היחיד שלפני השימוש בו אני מבקש לפגוש את האדם כמה דקות כדי להגיד לו במה מדובר, אני לא רוצה להביך. פעמים רבות הם אומרים לי "זה לא בשבילי בוא תיקח מישהו אחר. יש מנכ"לים שאומרים 'לא אכפת לי, גם אם אני לא עושה את זה טוב' , הם ברוח טובה."
בהרבה דברים אני כמו ילד קטן.
"למזלי", חוזר קמינסקי אל עצמו, "אני ברוחי צעיר מאוד אני עוסק במוסיקה, שגורמת לי שמחת חיים. המוסיקה היא גם פיסית. כשאתה צעיר אתה עסוק בלהשיג, היום אני עסוק בליהנות מזה. אני מנגן בחיוך על הפנים כל הזמן. בהרבה דברים אני כמו ילד קטן. בנגינה עצמה זה גם פיסי וגם נפשי אתה מוציא אגרסיה, משתחרר מכל כך הרבה דברים, שאתה יכול לשבת ולקלוט את כל ה'שיט' שיש בעולם וזה לא יפגע בך".
