|
"אני כותב כדי לא להיות בדיכאון שאחרי לידה"
הסופר רם אורן כפי שלא הכרתם
מאת: יונתן פרנקל
צילומים: רויטל טודרס-סגיר
|
 |
מכיוון שמדובר כאן בראיון עם סופר הייתי חייב להתחיל בשפה קצת גבוהה. ובכלל הסכמתו של אורן להתראיין בעיתון אזוטרי, נראתה לי מעט חשודה.
למען הגילוי הנאות נאמר כי הסכמתו הייתה אמיתית וכנה כפי שיתברר בהמשך – הוא פשוט אדם נחמד.
דג לקרדה ואבקת ביצים בשכונת שפירא
שנות ילדותו של אורן, שבחודש מרץ האחרון חגג 78, עברו עליו בימי הצנע בשכונת שפירא, בדרום ת"א.
הוא נזכר בערגה בפועלי בניין ובסבלים הסלוניקאים תושבי השכונה. "מכרו במכולת את הדברים המינימליים", הוא נאנח, " כילד אני זוכר את זה מצוין, אני חושב שזו הייתה התקופה הכי יפה בחיי. אני זוכר את ההקצבה של כל דבר. היינו אוכלים אבקת ביצים, כל מיני דברים כאלה . אבל זה היה יפה", הוא מחייך.
"ביצה מאבקת ביצים- אף פעם לא אכלתם דבר כזה. אכלנו את כל מאכלי הגורמה הגדולים . היינו אוכלים דג לקרדה שעולה היום 300 ₪ ק"ג כי בתקופת הצנע נתנו עודפים מטורקיה. מילאו חביות של דגי לקרדה וששלחו לארץ. לא היה שמן, השתמשנו בשמן קוקוס. אתה יודע כמה עולה היום כזאת קופסא קטנה ? 30 ₪ . אתה מבין איזה רמת חיים הייתה לנו ? ", הוא אומר בחיוך, "אכלנו ממש טוב."
נראה שהקושי שחווה אורן בחיי היומיום בילדותו, היו רק הקדימון למה שהמתין לו בהמשך.
רם אורן הוא סופר פורה במיוחד, הוא מוציא לאור בכל שנה ספר, ולפעמים יותר מאחד. הוא יסד את הוצאת הספרים "קשת" בה מופיעים ספריו. בהוצאה הזו הופיעו גם ספריהם של עירית לינור, יאיר לפיד ושלי יחימוביץ.
הכתיבה הייתה עיסוקו שנים רבות. הוא אמנם עו"ד, אבל את רוב שנותיו הבוגרות בילה במסדרונות ידיעות אחרונות, והגיע לתפקיד עורך מוסף 7 ימים. עד שבגיל 58 החליט לפרוש, ולעסוק בכתיבת ספרים.
את ספרו הראשון "פיתוי" (1994) שיצא בהוצאת כתר, כתב אורן עוד כשעבד בידיעות. "כשיצא לאור פיתוי", מספר אורן, " באתי לעורך ידיעות אחרונות משה ורדי, ואמרתי לו: זהו. כל חיי חלמתי לעזוב את עיתון , יש לי הזדמנות".
הדיאלוג שהתקיים בין השניים נראה כאילו נלקח מאחד מספריו של אורן.
"אתה מטורף", השיב לו ורדי. "אנשים כותבים ספרים תוך כדי עבודה בעיתון, למה אתה צריך את זה ?"
"אני רוצה לשבת בבית בשקט" השיב לו אורן, "שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות, ואני רוצה לכתוב ספר. הנה הצליח לי ספר, אז למה לא".
ורדי לא ויתר: " הספר השני שלך לא יצליח, בדרך כלל הספר השני לא מצליח, למה אתה הולך על זה ?
"זה הג'וק הקטן שלי בראש" , השיב לו אורן "אני רוצה לכתוב ספר".
"אתה יודע", אומר אורן כשהוא מתרווח בכורסא בביתו ומחייך, "יש רגע שאתה שוכב בסוף בטיפול נמרץ בסוף בסוף. יש איזה שתי שניות של חסד, שאתה פותח את העיניים, שבהן אתה צריך לחשוב האם עשית בחיים מה שרצית. זה הכל. לטוב ולרע. אני רוצה להגיע למצב שאני פעם בחיים אעשה מה שאני רוצה. כשאתה עובד בעיתון- יושבים עליך עם כל מני הנחיות, לא רוצה. רוצה לבד. כשיש לזה מחיר כמובן, אבל אמרתי: מה יכול להיות המחיר ?"
המונולוג הקצר הזה של אורן יכול להתאים לכל אדם, בכל עיסוק ובכל רגע נתון בחייו. בגיל 58 יצא אורן ל 4 חדשים לארה"ב למסע ששינה את חייו, כשחזר ידע שכעת הוא בנוי להוציא ספרים.
השהות באמריקה הייתה לא קלה עבור אורן- איש בגיל לא צעיר במיוחד, יוצא להסתובב במחוזות המו"לות האמריקאית מבלי להכיר איש. "אתה מגיע למקום שלא צריכים אותך. אתה בא ומתעלק עליהם" הוא מספר. "באתי ללמוד- אמרתי להם. 'מה באת ללמוד ?, אין לנו כוח וחשק ללמד אותך, מה יצא לי מזה", תמיד האמריקאים שואלים "מה יצא לי מזה ".
למזלו היו לו מכרים וידידים שהשתדלו בשבילו במפגשי הנטוורקינג הללו.
"אתה בא למחלקת גרפיקה של הוצאה לאור ואתה לומד הרבה דברים" הוא נזכר, "למשל מאוד אהבתי שהאמריקאים מעצבים ספרים באותיות בולטות עם ציורים בולטים על העטיפה. דבר שלא היה מוכר אז בארץ. אם אני אשווק את הספרים שלי בארץ, חשבתי, זהו חידוש שאני יכול להכניס".
הידידים שלו מהוצאת כתר, לא אהבו את הרעיון: "אתה מטורף", הם אמרו לו ביחס לחידוש הזה' "זה דבר וולגרי, אסור לעשות את זה. אל תעשה את זה. למה לך להתלכלך עם הדבר הזה".
אורן חשב אחרת "החלטתי דווקא לעשות זאת", הוא אומר, "הייתה לי הרגשה שהתבליט הזה גורם גם להבלטה של העטיפה. לא רק בגלל העניין הגרפי אלה האור שנופל על זה".
נראה שהספר "פיתוי" היה אירוע מכונן בקריירה המקצועית שלו. אני שואל את אורן על המבקרים שהרגו את "פיתוי".
אחרי 150 אלף עותקים שמכר הספר עד היום, האם מישהו מהמבקרים שקטלו אותו, צלצל כדי להתנצל ?
"למה שיתנצלו", אומר אורן במשיכת כתף, ומוסיף "אשתי קראה את הספר, לפני שהוא יצא בהוצאת כתר, אתה יודע מה היא אמרה לי ? אשתי, שהיא בוגרת החוג בספרות באוניברסיטת ת"א, שחשבתי שהיא תיתן לי חוות דעת אובייקטיבית, אמרה לי- 'אתה זוכר איפה שמת את שני הספרים הקודמים שאף אחד לא רצה אותם ? אמרתי כן, במגרה. יש שם מקום לעוד אחד ?" היא שאלה – "וכך עשו לי המבקרים. הם פשוט הרגו אותי".
אורן מתכוון בעיקר למבקרת אריאנה מלמד שכתבה בזמנו בעיתון "חדשות" ביקורת על הספר. "אני לא אשכח' היא לא כתבה ביקורת, היא כתבה שורה ראשונה: 'אני לא אוהבת את הספר הזה, ואני אספר לכם על מה הוא'. וסיפרה את כל הסיפור. זה היה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לסופר. את כל הסיפור מהתחלה ועד הסוף". על זה אורן כעס.
"אני לא קורא ביקורות"' אומר אורן"' זה לא מעניין. בן אדם אחד לא אהב את הספר שלי. אז מה זה אומר ? אני יודע כמה אוהבים. תראה, לביקורת אין שום ערך, לדעתי".
ואז הוא מפתיע בתובנה מקורית. "למדתי במשך הזמן מה מוכר ספרים. ה-פה לאוזן. אם אתה בא למשרד בבוקר ואומר לא ישנתי כל הלילה קראתי את רם אורן או מי שזה לא יהיה – זה עושה את זה. שום דבר אחר לא עושה את זה. אני ראיתי ספרים שהיו עליהם ביקורות נפלאות ולא הצליחו בשוק".
דיכאון אחרי לידה
אם חשבתם שרק נשים סובלות מהתסמונת הזו, אז תופתעו. אמנם סיום כתיבת ספר הוא סוג של לידה, אבל אצל אורן המצב שונה.
"תשמע" הוא אומר, " ספר ראשון הוא כמו לידה של ילד ראשון. כל החוויות , כל ההתנסויות, הכל מתמקד בילד הראשון. אתה חי את הילד הזה, אתה גדל איתו, נהנה מכל רגע. הילדים האחרים אתה כבר לא , כאילו , לא יוצא מדעתך. אני כתבתי 32 ספרים, די" הוא אומר, וצליל מלנכולי משתרבב לדברים.
"עכשיו אני בדיכאון אחרי לידה, אז מה אני עושה כדי לפתור את הבעיה ?", הוא שואל ועונה לעצמו. "אני כבר חושב על רעיון לספר הבא תוך כדי כתיבת הספר הנוכחי. דיכאון אחרי לידה אצלי הוא דיכאון ממש. אין לי חשק לחיות. כאילו, אני אומר- די, מה אני אעשה עכשיו ? אין לי כוח להתחיל עוד ספר, לעבור את כל התלאות שבכתיבה.
"עכשיו", אומר אורן, "יש לי תקופת ביניים שאני לא יודע מה לעשות, אני לא מוצא את עצמי".
כמה זמן נמשך הדיכאון הזה ?
"זה יכול לא להמשך, וזה יכול להמשך עד שיש לי רעיון אחר. זה יכול להיות שבועות וגם חודשים"
אני מבקש קצת אמפטיה ומספר לאורן שכאשר אני מסיים הרצאה אני מרגיש הרגשת ריקנות. "אתה מתרוקן. זה דיכאון", קובע אורן בפסקנות את האבחנה הרפואית. באמת תודה רבה על העידוד.
ואז הוא עובר לדבר על עצמו "כשאתה מתהלך ואין לך חשק לחיות – זה דיכאון. נמאס לי, די, לא מעניין אותי שום דבר".
אורן פיתח טכניקה כדי להקים את עצמו מהמצבים הללו. הוא כל הזמן מחפש רעיונות לספר חדש. ועובד עובד קשה כדי שיהיה לו רעיון.
"עכשיו תפסתי את הפטנט", הוא משתף אותנו בסוד. " יש לי רעיון לספר החדש תוך כדי כתיבת הספר הנוכחי. אני כותב ספר בשלבים האחרונים ואז אני חושב על אפשרות מה לכתוב, וזה עובד. כי כשאני מסיים ספר, אני מתחיל חדש".
בימים אלה (אביב 2013) סיים אורן לכתוב ספר הנמצא בשלבי עריכה ,אבל כבר יש לו רעיון לספר נוסף. "כדי שלא אתקל במצב שאסיים את הספר ואעמוד בפני שוקת שבורה. זה אני עם עצמי. כל אחד עם השיטות שלו. זה הדבר הכי יעיל והכי עובד".
לכל אלה המתפלאים על התפוקה האדירה שלו נמצאה תשובה – הבן אדם כותב כדי לא להיכנס לדיכאון שלאחר לידה. הכישרון שלו הוא פשוט סתם בונוס שלא קשור בכלל לעניין.
אני שואל את אורן מה הוא מציע לבעלי עסקים לעשות כשהם נמצאים במין ריקנות אחרי שהם מסיימים עסקה או פרויקט.
"ברגע שבעל העסק יחשוב על הפרויקט הבא שלו, הוא לא יסבול מדיכאון". מסביר אורן את כל התורה.
"למרות שהמוח לוקח אותנו לכיוון הדיכאון, אתה יכול לרמות אותו. המוח שלך רוצה להיות עסוק , הוא לא רוצה להיות במצב של שיתוק, במצב שהוא לא יהיה פורה. הוא צריך כל הזמן להתגלגל ולעבוד. אם הראש שלי לא עסוק- זה לא טוב".
כמעיין המתגבר
הספק מדהים של 32 ספרים בכמעט 20 שנה, מצריך ריענון מקורות היצירה. מהיכן באים הרעיונות הללו ?
לאורן תשובה פשוטה "הרעיונות הם מכל מקום. אתה בוחן את השטח, יש שני סוגים. הספרים ההיסטוריים שאני כותב, קיימים בהם נושאים מסוימים שאני יכול לאהוב או לא, אני יכול להתביית עליהם. שם אין בעיה כל כך. הבעיה היחידה היא בנשאים היסטוריים שאתה מחפש תמיד סיפור חזק, ולא תמיד יש. בספרים שאתה מפעיל את הדמיון, אני לוקח בד"כ נושאים שהם פזורים בשטח."
כדוגמא הוא מציין את "צל של ספק" (1977) "כתבתי על המאפיה הרוסית כשהיו המון שמועות שהעולים מרוסיה הם מושתלים פה בפוליטיקה בכל דבר. כתבתי על השתלת איברים 'לב' (1997) כשהתפוצץ הסיפור ותפסו אנשים שעסקו בזה".
שרה נתניהו, כאפיזודה
הספר האחרון שכתב "כבשה שחורה" (2012) עוסק בפוליטיקה ובשחיתות.
"יש שם הרבה דברים שמחוברים למציאות", אומר אורן. "אני לא צריך הרבה. אני רואה מה קורה , ואני צריך ליישם לתוך העלילה שחיברתי. אתה יכול לזהות שם, נגיד את שרה נתניהו שהיא אפיזודה בספר, אבל אתה יכול לזהות אותה.
האם אנשים מזהים את עצמם בספרים שלך ?
"אני לא חושב, אני לא לוקח דמויות ממש שאנחנו רואים יום יום. אני לוקח אנשים שהם בערך, שהם מתנהגים פחות או יותר בצורה דומה, אבל לא אחד על אחד".
"פעם אחת", הוא נזכר, "הייתה לי דמות בספר "משחק מכור" (1995). שם הדמות הראשית היה של שופט מושחת. יום אחד הזמינו אותנו לחתונה, יושב לידי גבר ומציג את עצמו אני השופט זה וזה, מבית המשפט בת"א. הייתי בהלם. הספר היה אמור לצאת לדפוס בתוך שעות והוא אומר לי שזה שמו. הספקתי לשנות את השם בספר".
כשסוגרים לו את הדלת, הוא נכנס מהחלון
לא בקלות באה ההצלחה לאורן, אבל בסופו של דבר ההתמדה והעקשנות השתלמו.
"שתים עשרה שנים רדפתי אחרי מו"לים בארץ, אף אחד לא רצה להוציא את הספרים שלי. עד כדי כך שמו"ל אחד שנתתי לו את הספר הראשון, התקשר אלי ואמר: 'תשמע, יש לי עצה טובה בשבילך – זה לא בשבילך לכתוב. אתה לא יודע לכתוב ".
גם את הספר השני מסר אורן לאותו מו"ל. "הוא צלצל אלי בכעס ואמר: 'אמרתי לך שזה לא מתאים לך. מה אתה מייגע אותנו, שולח לנו ספרים, מעסיק אותנו, אל תשלח לנו יותר". השיחה הזו הייתה עם הוצאת כנרת זמורה ביתן- הוצאת הספרים הגדולה בישראל.
נראה שהשנים הללו בהן הלך אורן במדבר הספרותי חישלו אותו בכל מה שקשור לשיווק וגרמו לו להיות יצירתי במיוחד. כשסוגרים לו את הדלת, הוא נכנס מהחלון.
ובכל זאת אי אפשר להתווכח עם ההצלחה המסחרית של הספרים שיצאו לאור בהוצאת קשת שהקים.
"תראה" ,אומר אורן, ונאנח מול נוף הים הנשקף מביתו בת"א, "היום זה נראה לי פשוט. אני למדתי את זה ב 7 ימים בידיעות. אתה צריך לתת לקהל מה שהוא רוצה. העניין הוא שיש דברים שהקהל רוצה, ואתה לא נותן לו.
"למשל הוא רוצה פורנו קשה, אתה לא תיתן לו. יש אנשים שאם תכתוב ספרים על אלימות, הם יתחברו לזה יותר. אתה צריך לנטרל את כל זה . אתה צריך לתת ספר שאנשים יוכלו להחזיק בבית על השולחן בסלון וגם שהילדים שלהם יקראו. ספר שהם רוצים".
"מה כולנו רוצים", מסכם אורן את הפשטות הזו "אנחנו רוצים שיספרו לנו סיפור, זה הכל. אנחנו ילדים קטנים, ובלילה לפני שאנחנו הולכים לישון אנחנו רוצים סיפור. לדעתי זאת הנוסחה המנצחת. מה שאני כותב זה לא תמיד ה'סופים הטובים', המציאות היא שונה, אתה יכול לעבוד על הפנטזיה של האנשים. כל אחד רוצה שיהיה סוף טוב, כל אחד רוצה שבסוף הסיפור הם יתחתנו, ויהיו עשירים, אנשים רוצים שזה יגמר טוב.
"ספר אחד גמרתי בצורה פסימית "אות קין" (1996) עד היום אני מקבל ריקושטים עליו. פוגשים אותי אנשים ואומרים:
'למה ? למה עשית את זה'. לך תסביר להם שרצית להעביר מסר. לא מעניין אותם מסר. הם רוצים סיפור, רוצים לקחת ספר ולשקוע בו".
אורן טוען שאם יש לך את זה אתה לא צריך ללמוד לכתוב. "אני עבדתי בעיתונות, כתבתי הרבה שנים בחיי. הדרך מכתיבה עיתונאית לכתיבת ספרים לא כל כך ארוכה. אם אתה רוצה לכתוב, אתה צריך להיות בקיא ולקרוא המון. אם יש לך את הבסיס והכישרון – אתה יכול"
הם יתאהבו בפרק 50
אורן מתכנן מראש את נקודת המפגש של הדמויות בסיפורים שלו. "אני מתכנן מראש לא רק את הנושא", הוא מדגיש, " אלא גם את הבנייה הפנימית. אני יודע בדיוק מה יהיה בפרק 30 ומה יהיה בפרק 50, ואילו דמויות יתחברו ואילו לא יתחברו.
"אי אפשר לכתוב ספר כזה בלי תכנון מראש, חייבים לתכנן את זה באופן מדויק. בפרק הזה הוא מתאהב בה, בפרק זה נולדו לו ילדים . ואז אני יודע פחות או יותר לאן אני הולך.
"תראה, זו כמו איזה נוסחה. אתה לא יכול לכתוב מהבטן. כשאתה כותב מהבטן אתה הולך לכל מיני כיוונים שאתה לא שולט בהם. אתה צריך לשלוט בעלילה מהתחלה ועד הסוף להניע את הדמויות כמו שאני רוצה, אחרת זה לא יסתדר".
הוצאת קשת
רם אורן הוא, כאמור, הבעלים של הוצאת הספרים "קשת". הוצאה שפרסמה ספרים של עירית לינור, שלי יחימוביץ ויאיר לפיד. כרגע הוא מוציא רק את הספרים שלו. "מצב השוק הוא בעייתי במיוחד", אומר אורן בצער, "יש תחרות בין רשתות הספרים שהורידו את המחירים למצב שלא משתלם להוציא ספרים היום. בסה"כ זו לא תקופה טובה, אני מניח שיחזרו הזמנים הנורמליים"
בעבר חילק את העבודה בין הכתיבה ובין הטיפול בהוצאת הספרים.
"כשאתה כותב ואתה נפגש עם סופרים שכותבים, זה נראה טבעי. וכמו שאני מוציא את הספרים שלי בהוצאה שלי, אני אוציא גם לסופרים אחרים ובלבד שיהיו כאלה שאוהב את הספרים ואחשוב שיש להם פוטנציאל. סופר היה פונה אלי, הייתי בודק מה הפוטנציאל של הספר. מותגים מוכרים יותר טוב. כשאתה נכנס לחנות ואתה רואה סופר שאתה מכיר תקנה את הספר שלו לפני כל ספר אחר". במילה "מותגים" מכוון אורן לספריהם של לינור, יחימוביץ ולפיד.
אולם למרות המותגים אומר אורן: "כבר הוצאתי ספרים של אנשים ששמם היה מוכר, והספרים לא הצליחו מבחינה מסחרית. מספיק שאתה קורא ספר חדש של סופר בעל שם מוכר, ואתה אומר בבוקר 'אל תגעו בספר'- אף אחד לא יגע בספר".
חמסין וצפרים משוגעות
"כשאתה מו"ל" , אומר אורן, "אתה נתקל בהרבה בעיות שמהוות אתגר בשבילך. למשל ספר שאתה מאוד אוהב אבל הסופר לא ידוע. מה תעשה במקרה הזה, איך תקדם אותו."
אורן טוען שהקוראים צריכים ספר שיחזיק אותם. "ומצאתי אחד כזה".
"גבריאלה אביגור רותם הגיע אלי, אחרי שכתבה 8 שנים את הספר בישוב אבטליון שבגליל. קראתי' ואמרתי שספר נהדר אבל אני לא יודע איך למכור אותו. אנשים לא הכירו את השם שלה. 'חכה', היא אמרה, 'יש לי הפתעה בשבילך. יש לי עטיפה בראש שאני רוצה'.
"עשינו עטיפה בהתאם לרצון שלה, של עלה יבש של עץ מונח על מדרכה בצהוב .היא אמרה 'חכה זה לא הכל. יש לי גם שם לספר, שלא תאהב חמסין וצפרים משוגעות (2001),
האם תוציא 80 ₪ לקנות את זה ? לא בטוח".
מכירת הספר נכשלה. מתוך 5000 ספרים נמכרו 3-4 ספרים.
"יוצאים בארץ 10 ספרים כל יום" מסביר אורן, "למה שאנשים יקנו צפרים משוגעות ? מה זה ? סופר לא ידוע. ועוד עם עטיפה כזאת".
נראה שכמו שאלוהים היקשה את לב פרעה בפני משה, כך גורל הספר היה קשה במקרה הזה.
גם העיתונים לא רצו לכתוב על הסופרת כי היא לא עניינה אף אחד. "ביקורות לא היו כי זה עוד ספר אחד שיוצא לאור, מבקרים אפילו לא לקחו את הספר ליד" הוא אומר.
ואני שמקשיב לדברים, ממתין בדריכות כמו בסרט טוב לראות מתי יתרחש השינוי בעלילה.
מה ששבר את תקרת הזכוכית בשיווק הספר הזה, היה הבזק טרוף שאחז באורן בזמן שבוע הספר בת"א. פתאום הוא הבין שיש לו 5000 עותקים מהספר שאי אפשר לעשות איתם כלום.
"הבאתי את הספרים לדוכן בכיכר רבין, וחילקתי חינם 5000 ספרים. הייתי יוצא מהדוכן אומר לאנשים: 'הנה בשבילך חינם. תקרא אותו. תאהב אותו, תגיד לחבר שלך. זה הכל".
5000 ספרים חולקו בשבעה ימים, ואח"כ הספר היה עשרות שבועות ברשימת רבי המכר. "הוצאנו עוד כמה מהדורות", אומר אורן, "ובסה"כ היא מכרה 30-40 אלף ספרים".
אורן מזכיר את המונח "רעש" בהקשר לשיווק ספרים, ובכלל. "אין מה לעשות. יחסי ציבור . כל המרכיבים האלה. אתה צריך לחשוף את עצמך. ככל שתחשוף את עצמך יש יותר סיכוי למכירה".
ספר עטוף ב"מעריב"
ספריו של אורן מצליחים לעיתים באוכלוסיות יעד לא צפויות.
"הספר "אחות קטנה" ( 2005) נזכר אורן, "נכתב על בני ברק. היססתי מאוד האם ללכת לתחום הזה כי ידעתי שחרדים לא יקראו את הספר וחילונים לא תמיד מתעניינים בנושא. עשיתי תחקיר במשך חודשיים בבני ברק, הסתובבתי. כל מי שהכרתי לקח אותי למקווה ולכל מיני מקומות ולמדתי את בני ברק ממש. ואז התיישבתי לכתוב. חלום חיי היה שהספר הזה יימכר בבני ברק, ידעתי כמה זה קשה. בחרתי את חנויות הספרים המובילות בבני ברק דיברתי עם בעלי החנות, ואמרתי להם שהוצאתי עכשיו ספר על בני ברק ואני רוצה לשווק לכם את הספר". בעלי החנויות נבהלו מהיוזמה של רם אורן ולא מכרו שם את הספרים.
"כשהספר יצא לאור, הבנתי שבני ברק זה לא בשבילי ".
"אתה לא מאמין", הוא אומר בהתלהבות, "כמה תגובות קיבלתי מאנשים הגרים בבני ברק. בדוכן שבוע הספר נגשו אלי אנשים חרדים ואמרו לי איזה ספר נפלא" . הגדילה לעשות מנהלת בית יעקב- מוסד לימודי לבנות חרדיות, שאמרה לאורן שהם קיימו ישיבה מיוחדת על הספר. "אהבנו את הספר" כך היא סיפרה לו, "כי הוא לא משתלח בחרדים. הוא מקבל אותם כמו בני אדם שחיים במציאות מסוימת".
תושבי בבני ברק הסתבר, קנו את הספרים בת"א, ובמקומות אחרים.
"ספר עטוף במעריב" כך כינו פעם את הספרים הללו . ספרים חילוניים שמצאו את הדרך אל לב העולם החרדי.
מתי אתה כותב ?
אורן לא כותב יותר מכמה שעות ביום.
"אני מרגיש ש-'די, מיציתי את זה'. אני כותב במכסות, פחות או יותר.אני יודע שאם אכתוב
3-4 עמודים ביום , מספיק. אני לא בלוח זמנים היסטרי. אני מוציא ספר מתי שמתחשק לי, אני לא מוכרח.
נכון שבינתיים כמעט כל שנה יוצא ספר. אבל אני לא מוציא את הספרים עפ"י תאריכים מסוימים אין דבר כזה".
יומו של אורן התחלק בעבר לכתיבה, ולקריאת כתבי יד של סופרים. "הייתי נפגש איתם והפגישות היו מובילות לזה שאח"כ היינו יושבים לדיון מה אנחנו עושים עם הספר. איך תהייה העטיפה שלו, מי יערוך אותו, מתי הוא יצא לאור, כל מיני דברים כאלה".
אלתרמן כתב בבית קפה, יש סופרים שנוסעים לחו"ל לכפר איטלקי, אתה לא זקוק למוזה בכתיבה שלך ?
אורן צוחק, "אני לא זקוק לכפר איטלקי כדי לכתוב. אם אני מרגיש שאני מחובר לספר, אז אני כותב. אני לא מחובר, אז אני לא יכול לכתוב. אני יכול לשבת יום יומיים ולא לכתוב כלום. אתה מסתכל במחשב ואתה לא מצליח לחבר משפט, וזהו. יש מקרים שאני כותב וכותב שבוע שבועיים, שלושה ומוחק את הכל".
הסיוט שלי אורן הוא קורא שייקח את הספר שלו בשעה 8 בערב ילך לישון ב- 12 בלילה, ולא יקרא אותו עד הבוקר.
"מי שיגיד לי 'קראתי את הספר שלך במשך כמה ימים', זה עושה לי וויברציות" הוא מסכם.
ספר דיגיטלי.
אורן מפרסם את הספרים שלו גם באופן דיגיטלי. "יש חברה דיגיטלית של ידיעות אחרונות ששמה 'עברית' , והם מוציאים ספרים דיגיטליים.
אני מחובר לכל מה שהוא דיגיטלי. אפילו חברת אורנג' החליטה להוציא ספרים בצורה דיגיטלית על המסכים, אז אני אצלם.
הצורה הזו היא נוחה, נגישה ואטרקטיבית. בארה"ב הצורה הזו היא 50 אחוז מהשוק".
הורגאותי ברכות
רם אורן עובד עם סטודיו עינהר בת"א כבר 10 שנים, ונראה שהוא ממש נהנה להרוג אותם ברכות.
"הוא תמיד מקטר על זה שאני אומר לו מה לעשות", מתאר אורן את מערכת היחסים המקצועית שלו עם הסטודיו, "הם אומרים לי 'אין לך מושג בגרפיקה מה אתה עושה לי. אני לא יכול לעשות דברים כאלה, אסור לי כגרפיקאי לבגוד במקצוע' .איך שהוא מקטר ? אומר אורן ומחייך. "זה פשוט לא יאמן. אני הולך די רחוק כי סה"כ אין לי מה להפסיד".
כמה אתה מוכן להתפרע בעטיפה ? למשל
"בעטיפות אני מוכן להתפרע", מסביר אורן , "הוצאתי ספר ששמו "היורשת" (2004) על יורשת של מיליונים. עשיתי את כל העטיפה בכסף. בצבע כסף.
אין כללים, אין כן ולא בעיצוב ספרים. נוכחתי לדעת. אני לא שם תמונה של בחורה ערומה או תנוחות מגרות, אני בסה"כ שם עטיפה שאני חושב שאנשים יאהבו. עם האותיות הבולטות יש לה אלמנט שיווקי שאני בכלל לא לקחתי בחשבון.
"אנשים אוהבים ללטף את האותיות על גבי הכריכה", מסביר אורן, "אני יודע זאת משבוע הספר . אנשים עוברים ומלטפים את האותיות".
אם אני לוקח את כל מה שעשיתי, אולי אני אכתוב פעם ספר על חיי
"אני כותב ספרים שאני הייתי רוצה לקרוא, אני לא כותב על דמויות שלא מעניינות אותי. אני לא כותב על דברים שהם מאוד בנאליים. הספר 'אשרם' (1998) נכתב על עו"ד . זה סיפור על זוגיות, תמיד אני מנסה ברובד הנוסף לבוא ולהגיד משהו. כמה אתה מוכן לשלם בשביל הזוגיות שלך. כמה אתה מוכן להקריב. כתבתי על עו"ד, אבל כבן אדם יותר מאשר כבעל מקצוע".
הרבה אנשים לא יודעים שאתה מכין יופי שלרולדת פירות
"הכנתי", אומר אורן בצער. "מאז שהבית הזה הפך למשטר דיאטתי אני לא עושה שום דבר . אני אתמול שאלתי איפה החמאה ? אמרו אין".
מה דעתך לכתוב ספר מתכונים, אני מקשה עליו. אתה יודע מה זה רם אורן מפרסם ספר כזה ?
יש כל כך הרבה ספרי מתכונים, אז מה המיוחד"."
מישהי שלחה לך כתב יד ואתה דיברת איתה חצי שעה בטלפון, נתת את הזמן שלך .
"הזמן שלי גמיש", עונה אורן כמתנצל, שלא מבין מה הבעיה.
אפשר ללמוד להיות "נחמד" ?
"כן" הוא עונה בפסקנות , "אני הייתי בוס קשוח, אכזרי, לא סימפטי כשהייתי בידיעות אחרונות".
ועכשיו אתה בתיקון ?
"אתה מקבל פרופורציות", משיב אורן. "אתה עובר פאזה בחיים ומקבל פרופורציות. תשמע,
וזה אורח המחשבה. אם בן אדם שולח לך כתב יד , והוא מבקש שתפנה שתי דקות להעיר לו מה לא בסדר. אני אפנה לו אפילו חצי שעה. הוא נתלה בי, הוא זקוק לי ,זה משהו שאני יכול לתרום לו. למה שאני לא אעשה את זה. מה זה גוזל ממני ?"
אתה מקבל כמויות גדולות של כתבי יד , יש לך זמן לקרוא את כולם ?
"אני עונה להם ככה באופן שיגרתי ,חלק שלא ראוי בכלל אז יש לי איזה נוסחה שאני משתמש בה. אבל יש כאלה שאני מרגיש שהם נואשים והם באמת זקוקים לאיזה דחיפה. אז מה קרה ? אני חושב שזו גישה נכונה והיא משתלמת בסה"כ. מבחינתי אני לא הצטערתי אף פעם שעשיתי את זה.
"אני עונה לכל מסר שאני מקבל, לכל מכתב שאני מקבל, לכל אדם שמצלצל אלי. וזה לא פוזה.
בחודש מרס האחרון חגג אורן את יום הולדתו ה- 78
איזו מתנה תשתוקק לקבל ? ואם נרחיב את העניין, יש איזו פסגה שאתה רוצה לכבוש. פוליטיקה, נשיא המדינה עכשיו הולכים ומחפשים מועמד.
מה עוד חסר לך ?
"אני אגיד לך משהו באמת מהלב. אני לא צריך שום דבר. מה שאני צריך, יש לי. רציתי לכתוב ספרים – אני כותב ספרים. לא מעניין אותי דברים אחרים. יש לי דירה מול הים , אני יושב פה ויכול לכתוב. לא צריך יותר מזה.
"כשעבדתי בידיעות אחרונות היה לי אוברדרפט, כל חודש, נורא. מה חלמתי ? שיום בהיר אחד תהייה לי מכונית מפוארת. רציתי להסתובב בת"א עם מרצדס חדשה . עברו שנים, הרבה שנים, ויום אחד אמרתי לאשתי, 'את יודעת, אני עכשיו הולך לקנות מרצדס. בא לי' היה מבצע לא יודע מה, אני רוצה לקנות מרצדס. ואז היא אמרה לי 'על גופתי המתה'. ולא קניתי, ואני נוסע עכשיו עם איזה רנו מצ'וקמקת.
"היא צדקה. בכל העניין הזה של ההצלחה יש אלמנט שאתה צריך כל הזמן לקחת בחשבון. אתה צריך להיות צנוע. בגובה העניים לא מתנשא, בשביל לא לנכר, כי מחכים לך בפינה ואומרים או קיי, הוא עשה המון כסף והוא ייסע במרצדס של מיליון וחצי שקל , מה ? להראות ש-לי אין ולו יש ? זה בערך העניין. תמיד תוריד פרופיל".
