זמן הצעידה בשרוול המעבר לאולם קבלת הכבודה, אפשר ליואב להמשיך ולחטט בנסתרות מוחו אודות קשריו עם חורשת האלונים. …. בינו לבין החורשה נקשרו קשרי ידידות / ניכור עוד מימים ימימה. הוא ליווה את השינויים שעברה עת נטמן אחד או אחת ממייסדי המקום או מבניו. בכל פעם שהסתיים קרב, מבצע או מלחמה של ממש, פערה אדמת החורשה את פיה ואספה לתוכה צעיר או כמה מבני הכפר. השינויים שחוו עצי האלון במהלך השנים הסבו למצבות גוונים מתחלפים, וגם לדמותה של אמו. תמונה שליוותה את יואב מינקות ועד שעזב. ההדדיות האמביוולנטית שהתפתחה עם השנים התמוטטה באחת כשנעלם והשאיר געגוע. וכך חלפו הימים, נאספו לשנים, כמו עננים, כמו פריחה שקמלה. נאספו גם החלומות והיו למעשים ולחוויות ועם השנים לזיכרונות. כמו "מערבית" חמה של לפני שקיעה השורקת בין בדי אלוני החורשה ואל צמרותיהם לשם נוסקות הזיכרונות, כמו להקת עגורים הממריאה לשמים.
אולי תהייה זו שירה חדשה
האם הניתוק מבי"ח הדסה, מחבריו, ממשפחתו ומאהובתו, זאת הסיבה להצלחתו המקצועית? האם כדי להתקדם ברפואה היה עליו לנתק עצמו מהאנושיות הנדרשת, כלפי משפחתו, מזוגתו, משבועת הרופא? מה הביא אותו לנתק הזה? לאן נעלמו רגשותיו? האם הצלחה מקצועית היא שדרסה את האנושיות שבו? האם התרחקותו מהמשפחה? האם טוב לו? האם הוא מאושר? ומהו באמת אושר ואם קיים, היכן הוא נמצא?
שש וחצי שנים עברו, שנים של עשייה פורצת דרך. וכן היו מחשבות והרהורים על אבדות על שמחות ופרידות מטלטלות, ולידות וחגים ואבלות, עליהם חלף, אותן דרס ברגל גסה ושעט קדימה. ברגע זה ממש הבין שמותה של אמו הייתה אבדה עוצמתית ומטלטלת עבורו ומאז הכל חלף והיה להרגל. בתוכו קמל העצב ויבש כמו דרדר מסתלסל במדבר. הדיבור שהיה בינו לבין אמו – נדם. הימים הטובים, והיו כאלה, נתפסו כהרגל. הטוב קפל בתוכו נקודות אושר, אך מטבעו גם הוא חלף ונשחק. הטוב, הנכון, זה הצבוע בשבעת צבעי הקשת כדברי אמו הנערצת, האפיר בחטף כענן מזדמן. כמו אושר הנוכח לרגע אחד ממשי, ואז נמוג.
