יואב פנה למלון הקרוב, קבל מפתח לחדר 409 הפונה למרכז העיר. שמט את תיק העור מעל כתפו וזרק עצמו על המיטה. "איזה יום…" חלפה מחשבה בראשו. גופו היה מותש, מייחל למרגוע. לא כן עיניו העצומות המעירות את זיכרונותיו.
ירושלים קדחה במוחו. פרק חיים עמוס ואינטנסיבי שקפל בתוכו לימודים והתמחות בנוירולוגיה ומחקר שהיו אז עיקר עיסוקו. גילו הצעיר וחינוכו הקיבוצי לא נתן לו לזנוח את חיי החברה פעילים שהתרכזו בקפה טעמון בו התקיימו מפגשים של אנשי אקדמיה, סופרים ואמנים אחרים עם פוליטיקאים מסיעות שונות שיצאו להתרענן "בקפה" שמעבר לכביש. השיחות התקיימו לא פעם בהרמת קול והידרדרו חיש לוויכוחים סוערים בדומה לאלו שהתקיימו בבניין פרומין שעמד מעבר לרחוב הסואן ממילא. לסטודנטים סקרנים ובעלי דעה כמו יואב היה זה מקום אידיאלי להכיר מקרוב את הלך הרוח הפוליטי והחברתי ממקור ראשון וכן, גם את אהבתו לנעמי. העבודה איתה בחדר הניתוח והמגורים המשותפים. הוא אף הזמין אותה למפגש הפרידה המשפחתי שהתקיים לכבודו בביתם של יעל וישי. הייתה זו הפעם הראשונה שנעמי פגשה את כל המשפחה למעט ביקורה היחיד אצל אליהו בבית ההורים. אז הכירה גם את אסנת.
יואב התיישב, פקח עיניו ניער את ראשו כדי להשיל את הסערה שאחזה בו ומצא עצמו תחת זרימה עוצמתית של מים קרים. אחרי חצי שעה ויותר עטף את גופו במגבת וצעד נוטף מים לכיוון החלון. פתח את הוילון העבה ועמד ערום מול הנוף הירושלמי הנשקף מעבר למרפסת. הוא בחושך וירושלים באור פנסי הרחוב. רחוב ניקנור היה ריק מאדם כשמידי פעם חלפה מכונית לכיוון סגירת היום. שדרת עצים בסמוך למלון כמו שיחקה מחבואים בין הרוח לאור פנסי הרחוב ביוצרם צללי ריקוד על רחבת הגן. חבורת צעירים קרעה את השקט בצחוק מלווה במוזיקת טראנס רועשת וכשנבלעו בין הבתים הישנים, חזר השקט ונח על האספלט כפלומת ערפל כחלחל. היה זה רק טבעי שיואב יכנס לבגדיו וירד לשוטט ברחוב ולספוג את השקט שכה חסר בתוכו. הוא צעד במתינות על המדרכה הישנה ששרידי מרצפות פסיפס צבעוניות בצבצו בין אבני חמר מצהיבות. צינה שלפני שחר העירה את בדל העייפות שעוד נותרה בו. הושיט ידו למונית מזדמנת שעצרה לצידו. "לאן פניך?" שאל הנהג במבטה ערבי כבד. "להר הצופים, למצפה" ענה יואב בלא שהבחין כי מגרונו נאמרו המילים. "ארבעים שקל בלי מונה" נשמע קולו של הערבי שהוסיף: "עשרים דקות ואתה שם". "סע", מלמל יואב
