יואב אחז בכף יד ושל תום שחייך,הניע את שפתיו ולחש:
"הייתי צריך להיפצע כדי לאחד את המשפחה".
"יומיים וחצי אני בארץ וגל געגועים שוטף אותי", פתח יואב. "למשפחה, לקיבוץ,
לנופי הארץ, לאוויר המהביל של אוגוסט, אפילו לחברי מ"הדסה" וגם ואולי…."
קולו נשנק וברעד לא מובן נזרק והמילים עלו ממעמקי בטנו, "הכי אני מתגעגע לנעמי".
תום לחץ את יד דוד וכמו עודדה אותו ללכת אחר געגועיו. "אעשה זאת", אמר יואב
ונעץ מבט חד בתום וניתק את האחיזה ביניהם.
"אני זז וסומך עליך שתדע מה ואיך לומר לבנות…. רק שמור על ערנות ילד".
יואב גמע במהירות את המדרגות, התיישב על הספסל הראשון שנקלע בדרכו.
יושב ומנסה לאתר את נעמי ומקווה ששמה מתקופת הרווקות קיים גם אם נוסף לו שם
אחר…. יואב לא עצר את תשוקתו ולא היסס גם לא שהה לסיכוי שהיא נשואה ואולי
נמצאת בראש אחר.
הטלפון צלצל ולבו של יואב כמו יצא מגופו. כשצלצל בפעם השנייה ולא היה מענה,
לקח מונית ושם פעמיו לקיבוץ שבלים.
שעת בין הערביים הביאה עמה רוח מערבית קרירה שכבתה מעט את החום.
המנהרה בה עבר ושבשה את הקו והשיחה נקטעה. יואב תהה על פשר הצלצול.
פרט לאחיותיו מי יודע על בואו? אולי נדב…. ואולי נעמי?
הוא בקש מהנהג לעצור במרכז קניות קרוב. "העצירה לא עוצרת את המונה",
פלט נהג המרצדס הישנה. יואב סימן בידו שהבין וגם מסכים.
המונית עצרה ויואב פרץ החוצה תוך שהוא מזמין את יוסי לקפה.
"אני מעדיף גלידה", הרים יוסי את קולו הצרוד מעישון ופנה לגלידרייה הראשונה
שנקלעה בדרכו. יואב הזמין קפה שחור, שילם והתיישב ליד השלחן הראשון שנקלע
בדרכו. פתח את הנייד והחזר לצלצול שכבה. שני צלצולים וקול אישה נשמע מעבר
לקו. קול אותו לא שמע זמן רב.
נעמי התעניינה אם חיפש אותה.הקו נדם וחיכה למוצא פיו של יואב ששתק.
המילים נבלעו עמוק בגרונו, נמנענו לצאת. יואב חכך בגרונו ובקול רפה אך החלטי הציג את עצמו. כעת נאלם גם הקול שמעבר.
"נעמי, הכאב גדול ותחושתה החמצה עצומה. נעמי, אני מבקש להיפגש ולבקש
סליחה". שוב שתיקה…..הוא לא האמין שהמילים יצאו מגרונו. "הגעתי לשישה ימים,
הוסיף, עברו כבר יומיים. אנא". נעמי אספה את גרונה ולחשה. "ניפגש בקפה על יד
הבית."
"מגיע עכשיו, כלומר בעוד שעה וחצי, בערך. אצלצל כשאכנס לרחוב "שלנו".
הוסיף וניתק בחופזה להבטיח שאין חרטה מהעבר השני של הקו.
נעמי ניחנה באופי איתן וקשוח, נזכר יואב. אופי שהלם את מוצאה הכורדי.
