מעבדות לחירות

מי אני? אלינור לוין מקדמת ברשתות חברתיות, בעלת האתר KORIV.CO.IL , פעילה חברתית.
ומתחילים. כמעט עבר חצי דור.
בשנים האחרונות במקצועי שימשתי כמנהלת תפעול באחת החברות הכי גדולות במשק במשך 16 שנים תמימות, שם תפעלתי מחלקה שמכרה בשנה במעל 40 מיליון שקלים.
הלקוחות היו גדולים ופזורים בכל רחבי הארץ החל מהדרום הרחוק ועד הנקודה הצפונית ביותר (היכן שמסוכן) ואני הייתי צריכה לדאוג שיקבלו את הסחורה בתאריך שבו הזמינו, בכמות שהם הזמינו, ולטפל בתקלות במידה והיו. והיו. לכן נדרש ראש גדול, מחשבה מהירה, ומציאת פתרונות יצירתיים לפעמים. וכזאת אני, פועלת מהר, חושבת מהר.
על מי מנוחות המשכתי את עבודתי שנים, כל עובדי המחלקה היו לי כבני משפחה, בילינו, נהננו, צעקנו, בכינו, ואהבנו.
את בעלי הכרתי בזכות מקום העבודה, התחתנתי ואף נולדו לי שני בנים מדהימים.
לאחר שנים רבות (זה נשמע כמו אגדה אך ממש לא) , חלה מנהל המחלקה והוחלט לבצע שינוי במחלקה.
כאשר הוא לא ביקר במקום העבודה תפקדתי כמחליפתו לעיתים.
את המנהל שלי החליטו להעביר לתפקיד אחר, והגיע מנהל חדש עם כוחות מחודשים וכריזמה.
אותו מנהל חדש תיפקד בנאמנות על שתי מחלקות, עלינו ועל עוד מחלקה וניסה לבצע שינוי.
אך ללא הצלחה.
לאחר כחצי שנה הוא קרא לי לחדרו והודיע לי כי עלי לבצע עוד תפקיד נוסף לעבודתי, גם במחלקתו השנייה.
אני אדם די חזק ובעל בטחון, בדרך כלל כאשר מדובר על יחסי עובד מעביד עושה מה שאומרים לי, ולא נכנסת לעימותים מיותרים. הסכמתי.
ואז התחלתי לעבוד בשתי עבודות.
ראוי לציין שבתפקיד הנוסף שקיבלתי עבדו באותה החברה עוד שמונה בנות שביצעו תפקיד זה בלבד ולא בנוסף.
שתי משרות, שתי מחלקות, שני תפקידים מלחיצים.
ואז ביום בהיר אחד נשברתי.
קיבלתי התקף חרדה, לא הרגשתי טוב, נכנסתי ללחצים מיותרים, והיה קשה לי. ניסיתי להתמודד אך הקשבתי גם לקולות מסביבי של חברי שאמרו לי לסגת. לחזור אחורה אל המוכר והידוע.
ניסיתי, פניתי, קבעתי פגישה עם המנהל של הבכיר אך ניסיונותיי עלו בתוהו.
לאחר מחלה בבית של מעל שבעה עשר ימים תמימים, קבלת ציפרלקס מהרופא משפחה, הרגשתי לא טוב, לא אכלתי טוב חשתי סחרחורות, חולשה. הרגשתי שזהו.
בנוסף "זכיתי" לקבל באותה התקופה גם שלבקת חוגרת בגלל הלחץ.
קיימתי פגישות עם מנהלת משאבי אנוש והמנהל פעם פעמיים והוחלט על סיום עבודה בהסכמה.
כאשר הגעתי לאסוף את דברי ביום האחרון שלי, חשתי שמחה מהולה בעצב. אהבתי את מקום עבודתי כל כך, התקדמתי בו, התפתחתי, כולם היו כמשפחה, והיה קשה להיפרד.
אך כאשר הגעתי לחניה – חשתי הקלה, מעין שחרור. יציאה מעבדות לחירות.
לאחר כמה חודשים נערכה לי מסיבת פרידה מרשימה עם בופה מדהים, מלא חברים, הפתעות, מתנות, ומצגת שגרמה לי להחסיר פעימה.
עד היום אני בקשר עם רבים מחבריי במקום עבודתי.
אני משוחררת.
כיום אני עוסקת כעצמאית בתחום בו עבדתי כתחביב בשעות הערב המאוחרות – קידום ברשתות חברתיות כמקדמת עסקים ואתרים ברשת הפינטרסט, מלמדת פינטרסט, מתנדבת ומעבירה סדנאות בנושא קידום ברשתות בבנק הזמן, ומייבאת בגדי מעצבים מיוחדים.
וטוב לי. ואני מאושרת.
סוף סוף.
אני משוחררת.
שלכם באהבה
אלינור לוין

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

 

גיליון החודש
שער מגזין 84
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן