מרבית הקוראים של ימינו מודעים במידה זו או אחרת לכך שהסיפורים, ככול שיהיו בדיוניים, מהווים איזו שהיא מראה אנושית להתמודדויות השונות של בני אדם במצבים שונים, אך מה באמת משתקף מבעד למראות אלה?
כאן יש מקום לשאול את השאלה, מדוע בעצם אנחנו צריכים לעוף בדמיון על כנפי הבדיה שמישהו אחר יצר עבורנו ולהגיע למחוזות שלא הכרנו על מנת שנוכל להתבונן במראה האנושית המשקפת איזה שהוא ממד שאולי קיים גם בנו, אבל לא בהכרח הכרנו אותו מקרוב.
לדוגמה, בנובלה "הזקן וים" מאת ארנסט המינגווי, המתארת את סיפורו של הדייג הזקן סנטיאגו, היוצא אל הים במטרה להשיב לעצמו את כבודו, את אמונתו בעצמו ואת הערכת הסביבה כלפיו. במהלך שהותו בים הוא מנהל מאבקים קשים עם סביבתו: דג החרב הגדול, איתני הטבע, בעלי החיים ועם עצמו, וחוזר בסופם אל בקתתו העלובה בתחושת ניצחון למרות שמהדג הגדול נותר רק השלד שלו.
הנובלה משקפת התמודדות של האדם עם כשלונות ותהפוכות בחיים והיא סוג של מראה להתמודדות המתמדת שלנו עם הקשיים והמשברים שצפויים לנו לאורך כל הדרך, כולל התנודות של פעם להיות למעלה ופעם למטה והמשמעויות שאנו נותנים למצבים האלה בחיים.
מראה זו היא עוצמתית למרבית הקוראים של הנובלה, גם אם לא כל אחד חווה אותה בחייו באותה עוצמה וכנראה גם לא באותה רמת מודעות להתמודדות הזו כפי שהיא מופיע בסיפור, שהרי רובנו לא יוצאים לים ומתמודדים אתו כמו סנטיאגו. בכל זאת היינו צריכים להפליג יחד אתו כקוראים על גלֵי הבדיה שיצר עבורנו המינגווי, כדי להיחשף לממד הזה בתוכנו.
כמובן, ניתן לזהות מראות כאלה כמעט בכול הסיפורים, לא רק בדוגמה שהובאה כאן.
אם כך, כנראה שאנו צריכים להתרחק מחיי היום יום שלנו ומהאופן שאנו תופסים את עצמנו, "ולעוף" על כנפי הבדיה שמישהו אחר יצר עבורנו, רחוק ככול האפשר למחוזות שלא הכרנו כדי שנוכל להתבונן בעצמנו משם ונכיר את עצמנו כבני אדם הרבה יותר טוב.
ואם נחזור לכותרת של מאמר זה – מה משתקף מבעד למראה בסיפורים, ניתן יהיה לומר שהמראה הזו משקפת לנו את הפנים האמיתיות שלנו, כמובן מזוויות שונות ומנקודות מבט שונות, גם אם הסיפורים הם דמיוניים לחלוטין ומתארים עולם אחר מזה שאנו מכירים.
קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי פרטני בכתיבה
טל' 052-3836231
