לכתוב בשביל לראות

עמרם ארצי מדבר בגילוי לב על נפילת אחיו במלחמת ההתשה, על התמודדותו עם לקות ראייה קשה, על כתיבתו ועל ספרו החדש "פרספקטיבות שבורות"

 

מאת זהר נוי

אומרים שיצירה טובה נולדת מתוך חיבוטי הנפש, מכאן שכל אלמנט מורכב בחיים מוסיף ליצירה ומתבל אותה, לכן אפשר להבין מדוע עמרם ארצי הוא כותב כל כך פורה ומרתק.

הוא שכל את אחיו במלחמת ההתשה, הוא לקה בעיוורון ועבר ניתוחים שהצילו את ראייתו באופן חלקי, ולמרות שהוא רווק ואין לו ילדים, הוא מרבה לכתוב גם לילדים. נפגשתי אתו לרגל הוצאת ספרו "פרספקטיבות שבורות" (הוצאת פרדס) לשיחה מרתקת על החיים, האתגרים ועל הבחירה לראות את הטוב בכל מצב ובכל רגע.

עמרם נולד בפברואר 1960 בקיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל, בו הוא מתגורר עד היום. "העמק הוא נוף המולדת שלי, עליו מדבר טשרניחובסקי בשירו הידוע", הוא מספר בגאווה. "כשאני יוצא לצעידה של בוקר בשדות הקיבוץ, מלווים אותי הצבעים, הריחות והקולות של העמק ונותנים לי תחושת שייכות ובית".

הוריו, יהודה ועליזה, נולדו בגרמניה והגיעו לקיבוץ בחברות נוער שונות. כמו כל ילד שגדל בקיבוץ של אז גם עמרם זוכר את החיים בלינה המשותפת, שמרבים להשמיץ אותה היום. "במבט לאחור אני זוכר את ימי הילדות והנעורים כיפים ומאושרים", הוא אומר. "למרות שלא גדלתי בבית ההורים, הייתה לבית השפעה רבה על עיצוב האישיות שלי".

כשהיה בן שמונה נפל אחיו הגדול עמוס על גדות תעלת סואץ, בראשית מלחמת ההתשה. לדבריו, מותו הטיל צל כבד על המשפחה, ובעיקר על ההורים. "לא הכרתי אותו לעומק כי היה בינינו פער שנים ניכר. לפני כמה שנים קיימנו בקיבוץ פרויקט הנצחה, וישבתי עם אחיי הגדולים ועם חברים שהכירו אותו. הסתבר לי שכל מה שאני יודע עליו בא מסיפורים, וכמעט אין לי זיכרונות ממנו. בזמנו לא היה מקום לאבל של אחים. ההורים התאבלו, כל אחד בדרכו, אבל איכשהו לשכול של אחים לא הקדישו מספיק תשומת לב. הייתה בבית פינת הנצחה עם תמונה שלו ואותות שהוא זכה בהם, אבל מעבר לכך לא דיברו עליו יותר מדיי. לאחר פטירת אבי מצאנו כתובים שלו בהם כתב שהזמן לא רק שאינו מרפא, אלא אף מחדד את הכאב. העובדה שלא דיברו על האבל בגלוי בזמן אמת היא כנראה הסיבה שכילד לא הבנתי את מלוא כובדו של האסון, אבל מאז הוא מלווה אותי וחוזר אליי בכתיבה שלי".

כמה משמעותית הכתיבה בחייך?

"הכתיבה היא הדרך שלי לחוות את העולם. היא הייתה בשבילי כלי ביטוי מגיל צעיר מאוד. הייתה לי מחברת בה כתבתי שירים, ותמיד כשבקבוצה החינוכית שלי היה צריך לכתוב משהו, אני הייתי מתייצב למשימה. בכיתה י"ב הייתי עורך העלון של המוסד החינוכי, ויחד עם חברה לשכבה כתבתי את הצגת הסיום שלנו".

בעת השירות הצבאי לקה עמרם בעיניו עקב גלאוקומה שלא אובחנה ולא טופלה. "חשבתי אז שאני זקוק למשקפיים והזנחתי את הסיפור עד שכמעט התעוורתי", הוא נזכר. בעקבות מצבו  הרפואי, הוא שוחרר מהצבא וחזר לקיבוץ.

"עד שהרופאים הצליחו לעצור את ההידרדרות", הוא אומר, "הגעתי למצב של עיוורון כמעט מוחלט. הייתי בן עשרים ונאלצתי להתמודד עם נכות קשה. המצב הגיע לכך שנאלצתי ללמוד כתב ברייל ולהתנייד בעזרת שרידי הראייה שנותרו לי".

סדרה של ניתוחים שעבר בשנים שלאחר מכן, הצליחה להשיב לו ראייה חלקית באחת מעיניו ולאפשר לו מידה רבה של עצמאות. "בזכות הניתוח האחרון הצלחתי להתמודד קצת יותר טוב. לא יכולתי לנהוג, אבל יכולתי לקרוא, לכתוב ולהתנייד באופן עצמאי", הוא אומר.

איך מתמודדים נפשית עם נכות כזאת?

"זהו, שלא בדיוק התמודדתי. הייתי עסוק כל כולי בצד הפיזי והתעסוקתי; איך אני הולך ממקום למקום ואיפה אני עובד. רק יותר מאוחר התפניתי לטפל בנזק הנפשי שנגרם לי. לכתיבה היה חלק מרכזי בתהליך השיקום".

"רוב השירים שכתבתי אז עסקו בהתמודדות עם העיוורון ועם מצוקות אחרות שחוויתי", הוא אומר. "בכתיבה הבעתי את כל מה שלא ידעתי להביע בדרכים אחרות".

באותה עת יצא עמרם ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה כללית וספרות בחטיבה האקדמית של סמינר "אורנים" ותואר שני בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.

בספטמבר 2016, יצא לאור "מחיר הלב" – רומן הביכורים שלו. זהו סיפורם של בן ואביו, שנסיבות חייהם ורוחות ההיסטוריה כפו על שניהם מערכות יחסים מורכבות וגילוי מאוחר של אהבה גדולה. הספר החדש, "פרספקטיבות שבורות", (הוצאת פרדס), הוא רומן מרתק ומרגש שכולו מבט על אבדות ומציאות, ועל המאבק הנצחי שאדם מנהל עם עצמו ועם הזולת על הזכות לחיות או לחדול.

בעיצומה של מלחמת המפרץ, מקיץ מרטין וייס הקשיש בבית חולים בחיפה אל תוך מה שנדמה לו כחיים שלאחר המוות. כשהוא שוכב שם, נפרש סיפור חייו רב התנודות: ילדותו בהמבורג, שירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ונפילתו בשבי הבריטי, כליאתו במחנה הריכוז דכאו כשהוא כבר בעל משפחה, עלייה לארץ ישראל ואיחוד מורכב עם בנו וחיים חדשים בחיפה עם רגינה – ניצולת שואה כמוהו. בין הזיכרונות לבין הוויית בית החולים נרקמת דמותו המורכבת, המרובדת והקשה של מרטין, שהתנהלה וממשיכה להתנהל ביושרה ובאומץ בין מחוזות פיזיים ונפשיים מקוטבים, סותרים, מאתגרים, ולשאול שאלות עמוקות על מוסר, על בחירה ועל אנושיות, גדולה וקטנה.

מה פירוש שם הספר?

"שם הספר הגיע בסוף תהליך הכתיבה, שארך למעלה מארבע שנים. המלים 'פרספקטיבות שבורות' לקוחות מהשיר 'המִגדל' של דן פגיס, משורר שאני אוהב מאוד. כשקראתי את השיר הזה הרגשתי שהוא מבטא את השבר בחייו של מרטין וייס, שהגיע לארץ כפליט, ולא מבחירה אידיאולוגית. הוא חווה אסונות ואבדן, ולבסוף חש עצמו נטוש ומרומה. כל אלה מתמצים בשמו של הספר".

מרטין וייס זה מישהו שהכרת? זוהי הביוגרפיה שלו?

"לא בדיוק. הספר שואב השראה מסיפור חייו של סבא שלי, שלא קראו לו מרטין. אני זוכר אותו כילד, לא ממש הכרתי אותו. הוא הגיע לארץ אחרי מלחמת העצמאות, ואפילו התגורר זמן מה בקיבוץ, אבל לא הסתדר ועבר להתגורר בחיפה. לא נוצרו יחסים קרובים בינו לבין הנכדים, להבדיל מהקשר שנוצר בין מרטין וייס ונכדיו בספר. הדרך שלי לכתוב היא לקחת גרעין מהמציאות ולשנות את הפרטים על פי הדמיון שלי. כך עשיתי בספר הראשון, בספר השני, וגם בספר השלישי שאני כותב בימים אלה".

העלילה עצמה דרמטית מאוד וגם הבחירה של הגיבור להתאבד אחרי שאשתו נפטרה.

"נכון. הוא היה בן 91 ואיבד טעם בחיים אחרי שאשתו נפטרה. הוא הרגיש שחייו התרוקנו, ניסה להתאבד, אך הצילו אותו. הוא כועס על כך ושואל: 'מי נתן לכם את הזכות?' הוא מרגיש שלקחו ממנו את העצמאות ואת השליטה על חייו".

ניסיון ההתאבדות הכושל של הגיבור מעלה לדיון את נושא המתת החסד. כשהוא נשאל מה הוא חושב על כך, אומר עמרם כי הוא תומך בהמתת חסד ומפנה אותנו לפתרון המיוחד מאוד שמצא לכך בספר.

"פרספקטיבות שבורות" שואב השראה מסיפור חיים אמיתי, אך הוא אינו ביוגרפיה. הוא מעלה שאלות על חיים ומוסר, אך הוא אינו חיבור פילוסופי. יש בו מבט מפוקח ובוחן על החברה הישראלית, אך הוא אינו מאמר ביקורת. הוא יצירה ספרותית שמשלבת בין מציאות לדִמיון, ובין האישי להיסטורי. יש בספר הזה אהבה גדולה בין איש לאשתו, בין סב לנכדיו ובין אדם לביתו.

התחלת לכתוב ספר נוסף?

"כן, וגם הוא משלב בין מציאות לדמיון, בין סיפורי חיים והיסטוריה. אני כותב אותו בקצב שלי וסבור שכדאי יהיה להמתין לו".

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 95
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן