סיגל ז'ולייט שיליאן-פדלון: בספרי "שיגע" היה חשוב לי לתת ביטוי לשם המקורי שלי ז'ולייט, בעיקר מתוך התחושה שאם לא אעשה זאת, השם שנתנה לי אימי ייכחד לעולם
מאת זהר נוי
"אני חושבת שמגיל 6 חלמתי לעשות שני דברים: לכתוב ספרים ולהיות מורה. אמנם אני מגשימה את החלומות שלי בגיל מאוחר – את ההסבה להוראה עשיתי בגיל 40 ואת ספר ביכוריי אני מפרסמת רק עכשיו – אבל אני עושה את זה. בכל התקופה שגרתי בתל אביב הקפדתי לבוא לשבוע הספר בכיכר רבין, לקנות ספרים ולראות סופרים שחותמים על ספריהם. זה היה נחמד לשם שינוי להיות חלק מהדבר הזה. אני חושבת שהדבר הכי משמעותי מבחינתי בתהליך הוצאת הספר לאור הוא להיות דוגמא לתלמידים שלי ולהראות להם שהכתיבה היא לא משהו ששייך לאנשים אחרים שאנחנו לא מכירים, אלא הוא שלנו, של כולנו וראוי לתת לעצמינו את המקום ליצור ולכתוב", מספרת סיגל ז'ולייט שיליאן-פדלון עם צאת "שיגע", ספרה החדש.
"בכל השנים שבהן הילך עירום בשִׁיגָע, לא הרהר מעולם בשאלה מדוע בני האדם מתלבשים − הוא פשוט שנא את זה. הוא קיפל את שרוול מעילו והתבונן בתפרים שעל הדש. אינסוף של תפרים רק בדש חולצה אחת, חשב. הוא התבונן סביבו. נראה שתושבי קפיטליה עובדים קשה מאוד כדי להסתיר משהו בעזרת לבושם המושקע כל כך. אולי בבגדים שלהם הם בוגדים בגופם, בעצמם? במי שהם באמת? חשב, ולפתע הבזיקה בראשו העובדה שבתוך המילה "בגידה" נמצאת המילה "בגד"." (מתוך הספר)
"שיגע" עליו סיגל חתומה תחת השם ש.פ. ז'ולייט (הוצאת ספרי ניב), הוא רומן עתיר סמלים, קולח, ומפתיע, הספוג בניחוחות ובקולות אותנטיים ממחוזות שרגל אדם לא דרכה בהם. זהו ריאליזם קסום, המוהל יסודות פנטסטיים ביסודות מקראיים, ורוקע ומשבץ לתוכו מעשיות, מיתולוגיה ופילוסופיה. למן הפסקה הראשונה יישבה הקורא בצלילים, בריחות ובקולות מעולם אחר.
במדינה לא נודעת ושמה שיגע מתהלך לו עירום עלם ושמו פרא. במסע שמתחיל בחיפוש זהותו מוצא פרא מכתב תמוה אשר ישנה את חייו ויחשוף בפניו גילויים מרתקים על אודות העולם שמעבר לעולמם הכאוטי של השיגעים. במהלך מסעו פוגש פרא שלל דמויות צבעוניות וחווה מצבים אבסורדיים, עובר תהליך רגשי מורכב ומתפתח, ומגבש תוך כדי תנועה את תפיסת עולמו ואת אמונותיו.
ברומן ביכורים מפתיע זה, מיטיבה המחברת לתאר עולם בדיוני מלא דמויות, שכמו לא נגזרו משום מקום מלבד המקלדת שלה.
סיגל ז'ולייט שיליאן-פדלון, ילידת אירן, 1973, היא בוגרת תואר ראשון ותואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, לימודי אימון אישי במכון אדלר, בעבר הייתה עורכת ועיתונאית וכיום מורה לספרות בחינוך העל-יסודי ומשמשת כמורה בבית ספר מבואות עירון בעין שמר, לכיתות ז עד יא. שיגע הוא ספרה הראשון.
"נולדתי בטהרן, אירן ועלינו לישראל ערב המהפכה האיסלאמית בשנת 1979, כשהייתי בת 5. מיד לאחר העלייה, רכשנו בית בנתניה ושם גדלתי עם ארבעת אחיי ואחיותיי. גרתי בנתניה עד גיל 24 ואחר כך עברתי לגור בתל אביב, שם גרתי כ-15 שנים. לפני כחמש שנים חזרתי ממגורים של כארבע שנים בלוס אנג'לס, שם עבדתי במשרד התיירות בקונסוליה הישראלית. כשנה לאחר שחזרתי לארץ, התחתנתי עם בן זוגי, ועברנו לגור בזיכרון יעקב עד היום".
סיגל ז'ולייט שיליאן-פדלון מספרת כי "הרעיון לספרה "שיגע" הבליח לפני כעשרים שנה, עת שהלכתי לאיטי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, בדרך חזרה משיעורים באוניברסיטה. מאז ועד היום, במהלך כעשרים שנה, כתבתי את הספר לסירוגין עד שהגעתי לתוצר הסופי שיוצא לאור היום. באופן כללי אפשר לומר שלימודי הפילוסופיה והחשיבה הפילוסופית שלי היו ההשראה המרכזית לכתיבת הספר. המוטיבציה הרגשית והרעיונית הייתה התחושה המרגיזה שבני האדם מעמידים פנים ועוטים על עצמם מסכות".
מתוך הספר: ביל חסר הבית החכם מספר לפרא על עברו האקדמי ומסביר לפרא מדוע הוא ייצור כלאיים. זהו חלק מהמונולוג שלו: "אתה מבין, פרא, בכל פעם שאתה לומד משהו חדש, אתה לובש בגד נוסף, מוסיף שכבה חדשה, קליפה נוספת. והם, אלה הלבושים כאילו סערה עומדת בפתח, אומרים לך מה ערב לאוזנך, מה ייגע בלבך, מה חכם ומה טיפשי, מה עליך לאהוב, את מי עליך לשנוא, לאיזו קבוצה עליך להיות שייך, עד שאתה כבר לא יודע מי אתה, מה רצית להיות, מה חלמת ומה גורם לך אושר. אהבה? מה פתאום שאהבה תגרום לך אושר? האהבה היא זמנית, היא קונספירציה ביולוגית, חולשה פסיכולוגית. משפחה? האושר האמיתי שלך הוא בספרים, בהרגשה שאתה גיבור בעיני עצמך כי אתה, שלא כמו שאר נמוכי השכל, מבין שבני האדם חיים בעולם שהכול בו מקרי, שאין בו השגחה או תכלית או שמחה אמיתית, כי השמחה שייכת לשוטים. קהילה? הקהילה שייכת לאנשים בעלי צרכים פשוטים. ואלוהים? את אלוהים הס מלהזכיר."
להיות ילידת איראן בישראל
"אמי שלמדה בבית ספר של "אליאנס" בטהרן, אירן, למדה צרפתית והושפעה על ידי השפה. לכן היא קראה לי ולאחיי ואחיותיי בשמות צרפתיים. [גם אימה למדה באליאנס וקראה לאמי מדלן]
"נולדתי באירן בשנת 1973, והשם שנתנה לי אמי הוא ז'ולייט. כשהייתי בת 5, ערב המהפכה האסלאמית באירן, נפילתו של השאה ועלייתו של חומייני, עזבנו הכול ובאנו לישראל. אני זוכרת את היום שאבא שלי בא הביתה ואמר בבהלה לאימי: "מדלן, ארזי הכול, אנחנו עוזבים". עלינו על הטיסה הישירה האחרונה שהיתה מאירן לישראל. אחר כך בוטלו הטיסות הללו.
"כמו יהודים רבים שעזבו מדינות מוסלמיות, עזבנו רכוש רב. לאבי היה מפעל צורפות מצליח והיה לנו בית גדול ומרווח. נחשבנו עשירים והוריי עזרו רבות לבני משפחה וחברים באותה תקופה. היינו בין הראשונים שהייתה לנו טלוויזיה צבעונית ומכונת כביסה. מלבד בית, עסק, מכונית, כסף ואדמות שקנו הוריי לכל הילדים, עזבנו שם גם את קבר אחי. אני נולדתי בעקבות אחי הבכור, שמת באירן בתאונת דרכים כשהיה בן 13.
"העלייה לארץ הייתה משבר גדול, בעיקר לאבי שהתקשה להשתלב במנטאליות החדשה, בחברה הישראלית שהיא פתוחה מאוד מבחינה מינית ומבחינת מעמד האישה בחברה ובתוך המשפחה.
"אני התאהבתי בישראל, התאהבתי בשפה העברית וביכולת לקרוא ולכתוב, יחד עם זאת, ישראל לא קיבלה אותי יפה. אחיי ואחיותיי, אולי בגלל העיניים הבהירות שלהם שהקנה להם מראה יותר אירופאי השתלבו היטב בחברה אבל אני הייתי ילדה דחויה: תלמידים לעגו, הציקו ואף רצו להרביץ לי. באותם ימים, בשנות השמונים של ישראל, הסטריאוטיפים על הפרסים בארץ חגגו וצחקו המון ברחוב ובתקשורת על "הפרסי הקמצן" ועל המבטא הפרסי. התביישתי מאוד במוצאי. היה פער גדול בין חיי החברה שלי באירן לבין אלה שבישראל.
"באירן היו לנו שכנים מוסלמים, אתי ועלי רושאנדה, שגרו צמוד אלינו והיו גם חברים מאוד טובים שלנו. אמא מספרת שבכל יום חמישי, הייתה אתי רושאנדה, שבעלה עבד במכירת ירקות, מניחה על הגדר שעמדה בין הבתים שלנו ארגז מלא בירקות. לאתי ועלי היו שתי בנות, פאראסטו ופאריסה, שהיו חברות מאוד טובות שלי. לפעמים היינו משחקות ומעמידות פנים שאנחנו עורכות חתונה והן תמיד התעקשו שאני אגלם את הכלה "משום שאת בלונדינית", טענו.
משנה שם משנה מזל
"המעבר ממקום בו הייתי מקובלת ואהובה לחברה שהתנכרה לי, דחתה אותי וסלדה מכל מה שייצגתי – הייתה מהלומה קשה. ולכן, שנות ילדותיי הראשונות בישראל היו עצובות וקשות. יחד עם זאת, הייתי ילדה עקשנית עם לא מעט בטחון עצמי פנימי שהבאתי איתי מאירן ואולי גם מהעובדה שהייתי בת זקונים אהובה, ובכיתה ב', בניגוד לרצון הוריי ומתוך רצון עז להיות שייכת, החלפתי את שמי וקראתי לעצמי סיגל. היום בדיעבד אני חושבת על זה שבסיגל יש את המילה הסתגלות, וזה הדבר שנזקקתי לו יותר מכל באותה תקופה. עם מחיקת שמי, מחקתי את הזהות הפרסית שלי בעיני החברה, ויותר מזה – מחקתי בעיני עצמי את זהותי הפרסית. מכאן והלאה התרחקתי כמה שיותר מהתרבות הפרסית על כל גווניה. כשהגעתי לגיל 18 שיניתי את שמי בתעודת הזהות והשם ז'ולייט כבר לא צויין שם ואני מוכרחה לומר שזה עשה לי צביטה בלב וכמה שנים מאוחר יותר, הוספתי שוב את השם.
"בספרי "שיגע" היה חשוב לי לתת ביטוי לשם המקורי שלי ז'ולייט, בעיקר מתוך התחושה שאם לא אעשה זאת, השם שנתנה לי אימי ייכחד לעולם. עניין השם מתקשר לפרא, גיבור הספר ב"שיגע", שיוצא במסע אחר חיפוש זהותו ובמסע זה מתנתק ממקום הולדתו ומחליף בשלב מסוים את שמו.
קטע מתוך הספר שקשור לעניין שמו: "מאז נמלט מאחוזת מדין, השם צרם לו בכל פעם שנהגה, והוא הרהר מדוע הדבר מסב לו חוסר נוחות רבה כזאת. הוא תהה האם האדם באמת יכול להעניק לעצמו שם או שמא ידה של החברה תמיד בדבר… הוא לא הצליח להימלט מהתחושה שהחלפת שמו הייתה אקט אלים כמו רצח ממש. שם האדם הוא בתולי וכחוש בראשית ימיו, ועם השנים דבקים בו זיכרונות, קולות, תחושות, חוויות – עד שהוא נעשה שמן וכבד ומתערבב בדם מושאו. האם בכל פעם ששמו נהגה באהבה, בכעס או באדישות – רגשות אלה דבקו בו? האם זיכרה של השכנה הזקנה שטבעה את שמו צרוב ב"פרא"? האם עיניו הכחולות של ביל צבעו את שמו בכחול, או נימת הזלזול של חסר הבית בקפיטליה עדיין מהדהדת בו? האם חום אהבתה של לינה מתכרבל בו בנעימות, והאם – הרהר פרא בעצב – האם הפעם האחרונה שאבא קרא לו "פרא" נספגה בשמו ושוכנת כעת בתוך ובינות הפ"א, הרי"ש והאלף?"
המנטליות הפרסית
"ההשתלבות בארץ הייתה קשה מאוד לפרסים. כל תפישת המשפחה ומקום הגבר, האישה והילדים במשפחה שונה מאוד. מבחינה זו, אני מרגישה קרבה למנטאליות האתיופית. החברה הפרסית, כמו האתיופית, היא חברה מאוד פטריארכאלית. האב הוא דמות הסמכות שאין לערער עליה בתוך המשפחה. מחוץ למשפחה, יש יראה ופחד מדמויות סמכות בין אם זה רופא, מורה, נציגים של משרדי ממשלה, אפילו פקידי בנק. בסיפור "חיזו בטטה", מדבר סמי ברדוגו על "הסמכות הלבנה", זו סמכות שאין לערער עליה. אנשים, בעיקר לא משכילים כמו הוריי, שעלו ממדינות דיקטטוריות ומחברות שערך הכבוד הוא מאוד חשוב ומודגש, נעים בחייהם לעיתים באיזור שבין צייתנות לשתלטנות. נקודת השקה נוספת בין הפרסים לבין האתיופים, היא ההתנהלות השקטה והצייתנית מול כל מה שהוא ממסד, או מייצג אותו. מתי שמעת לאחרונה פרסי שמתלונן על קיפוח? העם הפרסי הוא עם עדין, אחרת המהפכה שהרסה את החיים לרבים מהם לא הייתה מחזיקה 40 שנה"
האם אני הרגשתי קיפוח?
"מרגע שהתנתקתי לגמרי מהתרבות הפרסית שלי, מכל סממן קטן וגדול – כבר לא הרגשתי קיפוח. מבחינת ההשתלבות בחברה הגעתי למקומות שרציתי להגיע, רכשתי השכלה גבוהה, למדתי תואר שני פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, במעוז התרבות האשכנזית, סיימתי בהצטיינות ואף הייתי מתרגלת בחוג לפילוסופיה. בד בבד, התרחקתי מהשורשים שלי ואפשר לומר שאט אט שכחתי אותם. ההתבגרות והפחד שהנה ההורים שלך מבוגרים ועוד רגע אולי לא יהיו כאן יותר כדי לספר, מנערת אותך וגורמת לך לפחד שאולי תשכחי מאיפה באת.
"אני יכולה לומר היום, שלימודי ההשכלה הגבוהה בישראל מתעלמים מתרבות שלמה של המזרח, שכאילו לא קיימת בעיניה כלל. אפשר וצריך ללמד הומרוס וצ'כוב, אבל צריך להכיר לסטודנטים גם את יצירת המופת "שאה נאמה" של פירדוסי ואת המשורר הפרסי הידוע והנערץ, רומי. הטקסטים האלה מחייבים קריאה אחרת, גישה שונה ולכן הם יכולים להזריק לשיח התרבותי שלנו משב רוח מרענן ועניין רב. אני מניחה שזה עניין של זמן וגם זה יקרה".
זיכרונות מאירן
"העלייה לארץ והרצון להשתלב כאן אילצו אותי לשכוח את עברי, את תרבותי. לצערי בגלל שהייתי רק בת 5 כשעלינו ארצה, יש לי חורים שחורים בזיכרון אבל יחסית לגיל שהייתי, אני זוכרת די הרבה.
"אני זוכרת את הציפורים בעליית הגג, את החיפושית הלבנה של אבא עליה הייתי מטפסת, את האחות שהייתה באה הביתה לחבר לי את הכתף שהייתה יוצאת לי לעתים קרובות ממקומה. אני זוכרת את העונש שקיבלתי על פטפוט בגן: פלפל חריף. אני זוכרת את הנפילה מהמדרגות בבית הגדול שלנו, את העובדה שרציתי מאוד כמו הנשים המבוגרות לשים עליי צ'אדור פירחוני ואת ריח עצי האגוז שליד נהר הקראג' הגדול.
"אחד הזיכרונות הברורים והמאוחרים שלי הוא מרחוב "פאס", הרחוב בו גרנו. ישבתי באחד משעות היום על המדרכה מחוץ לבית שלנו שהיה בלב טהרן ומרחוק ראיתי צעדה גדולה של אנשים ששרו בלהט והתקרבו לכיווני. זה נראה לי אז כמו פסטיבל ססגוני שמילא אותי בסקרנות ושמחה – אבל אמא יצאה החוצה וחטפה אותי בהיסטריה אל תוך הבית. מאוחר יותר הבנתי שמדובר היה בצעדה של משמרות המהפכה האיסלמית.
"אילו יכולתי לחזור לאירן, הייתי מאוד סקרנית לראות את הבית שלנו. הוריי לא הספיקו למכור את הבית ואת האדמות שהיו לנו באירן ולא ברור מה עלה בגורל הרכוש. אולי זה בידי המשטר ואולי השתלטו עליהם תושבים מוסלמים.
"אילו יכולתי לחזור לבית שברחוב פאס, הייתי מחפשת תמונות שלי מילדות. זה אחד הדברים שהוריי הביאו מעט. כשעזבנו הכול ובאנו לארץ, הוריי עוד האמינו שנחזור לאירן ולכן היינו כמה שנים במעמד של תיירים בישראל.
"אני סקרנית לראות איך נראית השכונה, איפה הייתה חנות המכולת שאהבתי ללכת עם אימא, איך נראה בית חולים "כורש" בו נולדתי והחמאם בו הייתי עם אמא לפחות פעם אחת. אגב, בעקבות המהפכה האיסלמית שונו שמות רחובות רבים באירן וקיבלו צביון מוסלמי.
ארה"ב – החזרה לשורשים
"החזרה וההשלמה עם התרבות ממנה באתי קרתה דווקא באמריקה. אחרי שנים של ניתוק מהתרבות, המוסיקה, המאכלים והמנטליות, בגיל 35 בערך נסעתי ללוס אנג'לס במטרה לחוות מגורים בחו"ל. עזבתי הכול כדי להתחיל משהו חדש ומכיוון שהייתה לי את המיומנות הזאת כבר בגיל 5, זה היה קל לי יחסית.
"בלוס אנג'לס יש קהילה ענקית של פרסים שעזבו את אירן בעקבות המהפכה וביניהם רוב האומנים הגדולים של אירן. רוב הפרסים שנמלטו מידי זרועות המהפכה האסלאמית תקעו שורשים בארה"ב. רוב המשפחה של הוריי הגיעו לארץ מטעמי ציונות אבל אח של אמא שלי ואחות של אבא שלי נסעו לארה"ב.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שטעמתי את הגלידה הפרסית בלוס אנג'לס. הביס החזיר אותי באחת אחורה, אל ילדותי באירן. יש בלוס אנג'לס רשתות חנויות עם כל המאכלים הפרסים: שלל מתוקים מקמח אורז וקמח חומוס, פיסטוקים, זעפרן. אגב, הגלידה הפרסית היא הגלידה הכי טעימה בעולם, יש בה המון פיסטוקים ונוגט. אני בכלל מתפלאת איך כל המאכלים והקינוחים הנפלאים האלה לא הגיעו לארץ.
"בלוס אנג'לס הופתעתי לגלות איך הפרסים שומרים על התרבות והמסורת שלהם: בני העדה הפרסית מתחתנים לרוב או פעמים רבות זה עם זה ושומרים בקנאות על השפה והתרבות. הילדים לומדים באופן פרטי קרוא וכתוב בפרסית.
"הפרסים נוהגים לארגן מסיבות של שפע ועושר שלא רואים כאן בארץ. בני העדה שומרים על מנהגים שנהוגים בחתונות ובמסיבות אירוסין ובמסיבות ביתיות מקפידים להזמין נגנים וזמרים פרסים ולרקוד לצלילי מוסיקה פרסית.
"תקופה מסוימת גרתי עם דודה שלי (אחות של אבא). דודה שלי, אישה מבוגרת היום, נאלצה לחיות חיים של אישה צייתנית אך היא ניחנה בהמון אופי. היא התחתנה בגיל 10 עם איש מבוגר ממנה בעשרים שנה וזמן קצר אחר כך הפכה לאמא. היא מספרת שהיא אמנם הייתה אמא בגיל צעיר מאוד אבל כל מה שרצתה היה לצאת החוצה ולשחק עם ילדים.
"דודה שלי אינה דוברת את השפה האנגלית וגם לא את השפה העברית ולכן נאלצתי בתקופת המגורים איתה ובכלל בכל הארבע השנים שהייתי שם לדבר פרסית. אמנם המבטא הפרסי שלי הוא מצוין אבל בתחילה התקשיתי מאוד לדבר. כחלק מהרצון שלי להיות שייכת בישראל, התכחשתי לא רק לתרבות אלא הפסקתי לדבר פרסית לחלוטין. שם, השתפרתי מאוד בדיבור.
"יחד עם ההשלמה והחזרה לתרבות והאהבה לדברים הטובים, אני מוכרחה לומר שחשתי רתיעה גדולה מהשמרנות של הפרסים, שמרנות שמקשה עלייך להיות כל מי שאת רוצה להיות ולקיים דיאלוג פתוח, אינטימי וחופשי. הפרסים מאוד דואגים תמיד מה יגידו עליהם, ויש תחושה שתמיד אומרים עליך משהו באמת.
"אפשר לומר שכמו פרא, גיבור הספר שלי, עזבתי את מולדתי על מנת למצוא את זהותי ואכן עשיתי זאת בנסיעה הזאת.
סיגל ז'ולייט שיליאן-פדלון מסכמת: "אני חושבת שכדי להבין לעומק את הספר, הקורא של "שיגע" צריך להיות קורא אקטיבי. אני מעדיפה שכל קורא ייקח את מה שהוא מרגיש או חושב לנכון. יש בשיגע מסרים רבים שקשורים למפגש האדם עם תרבות, אמנות ואקדמיה, מקום הכסף בחיי האדם, תחושת הניכור בחברה המודרנית שעוסקת לעיתים בתפל ולא בעיקר, חיפוש אחר זהות אישית, תחושת שייכות, העבדות החדשה וניצול העובדים בחברה הקפיטליסטית, איבוד האותנטיות והצורך לעטות מסכות בחברה, ועוד".
