להעניק לילד את מה שלא היה לי !!! האומנם?

כל צורת החשיבה הזו קלוקלת!

היא קלוקלת גם אם לוקחים בחשבון את הצרכים שלך כהורה וגם בצרכי הילד.

נתחיל בילד.

אם תיתן לילד שלך את מה שלא היה לך, זה עדיין יכול להיות מאוד שונה למה שמתאים לצרכיו. לפעמים אנו שוכחים את עצמנו, כ"כ עסוקים בלהעניק לילד את מה שלא היה לנו עד שאנו עלולים להקצין בלתת לילד את מה שהוא לא צריך ואפילו מה שמקצין את מצבו וגורע מתפקודו.

אנחנו נקלעים למעגל שבו אנו נותנים לילד את מה שאנחנו היינו צריכים, הוא לא יודע להעריך את מה שמקבל וגם לא מקבל מענה לצרכים העכשוויים והאמיתיים שלו.

לצורך העניין אשתף אתכם במקרה של משפחה שהגיעה אליי לפני מספר שנים.

הנער שהיה אז בגיל 13 שקע בדיכאון, רבץ בבית בחוסר עשייה ולא ביקר בביתהספר.

האב לא הבין מדוע, חזר ואמר "אבל הוא מקבל הכול, כל המחסור שהכרתי אני כילד נחסך ממנו, השקעתי בזה כל מאמץ אפשרי." "אני כל הזמן אומר כמה הוא יקר לי."

האב תיאר בפניי את החדר שהיה לנער.

כששמעתי אותו, ידעתי בוודאות שלא הייתי מרשה לעצמי כזו סביבה. חדר מאובזר בכל שיכלול אפשרי, מרוהט באופן דקדקני. ממש בפאר.

לא הייתי מרשה לעצמי זאת משום שרמתהפאר הייתה הרבה מעבר לנחוץ בכדי לקיים חיים טובים ובעלימשמעות. אלו היו תנאים שהדגישו ושיקפו את הצד החומרי/מעמדי/כלכלי של החיים. אכן הוא העניק לילד שלו מה שהיה חסר לו כילד.

האם הוא נתן מענה לעצמו או לילד שלו?

התחלתי לשאול שאלות שהפניתי לאב.

מאיזה גיל עבד? האם למחסור שהכיר היו גם תוצאות חיוביות? האם הוא איפעם חשב על דרך לגרום לבנו להבין את גודל המאמץ שעושה?

היה ברור שהעניק לבנו בלי חשבון וללא סייג.

שאלתי אותו אם חשב על איך להעניק משמעות לחייו של בנו? אם איפעם ניסה להראות לבנו שהנתינה הזו היא אינה מובנת מאליה? שאלתי אם איפעם דרש מהילד לחשוב עליו ועל צרכיו של אמו ולקחת אותם בחשבון?

לנוכח השאלות שלי שתק. מסתבר שהצליח להעניק לבנו מה שהיה חסר לו כילד, אין ספק שהצליח במה שלקח על עצמו. אבל דווקא בגלל שהבטיח לעצמו לעמוד במשימה לא היה ער לצרכים של בנו. אלו היו לגמרי אחרים.

אכן, לעיתים אנו לא עוצרים לרגע בכדי ללמוד ולאבחן את הצרכים של הילדים הלכה למעשה. בפועל חוסר המחשבה באבחון המצב יכול להזיק. אתן דוגמה נוספת .

הכרתי אימא שכילדה, מעולם לא קבלה הגנה מצד הוריה. לילדיה העניקה תמיכה והגנה ללא תנאי וללא שיקול דעת, עד שאבדו לגמרי הגבולות, וכמובן מבלי שהתכוונה לכך.

בדרכה זו למעשה יצרה בילדיה פגיעות וחוסן נפשי ירוד, קשיים בהסתגלות לסביבה וחוסר התחשבות בזולת.

כמובן, בראשית דרכה לא תבין האם את הנזקים שיש בגישתה אך עם הזמן תגלה ובפרט בגיל ההתבגרות – שילדיה נמנעים מללכת לביתהספר כיוון שהדבר דורש זמן ומאמץ. היא תגלה שהם יוצאים לבלות כשאסרה זאת, שלמדו לעקוף אותה ואת אביהם ואפילו לסכסך בין ההורים בכדי להשיג את מבוקשם.

גם היא בניסיונה להעניק להם את מה שלא היה לה, הגנה עליהם, גם מפני אביהם שדורש מהם להתמודד לפי כללים ונורמות התנהגות שחשב לעקרוניים.

הגנה על ילדיה מפני כל הגורמים החברתייםהמחנכים בקהילה אשר העמידו דרישות דומות. הם נראו בעיניה קשוחים מדי!!!

למעשה, ילדיה עלולים להגיע למצב שלא יהיו מסוגלים להתחשב בסביבה. עמידה בגבולות, למידת התחשבות בזולת, אלה הם למעשה הצרכים הבסיסיים להתפתחות בריאה.

האם עלולה להיות "עיוורת" לצרכים חיוניים אלו אם תמשיך להעניק להם את מה שלא היה לה בזמן שהיא בעצמה הייתה ילדה צעירה.

בסופו של דבר עלולים ההורים "להתעורר" בגיל ההתבגרות, כאשר המצב יגיע להקצנה.

המחיר יכול להיות לא רק בהתנהלות של הבן/בת אלא גם בהתנהלות הזוגית, כאשר מי מהם הופך להיות איש/אשת סוד של הילדים בניסיון להסתיר מההורה השני את התנהגותם החריגה. מעשים מסוג זה עלולים לסכן את הזוגיות ואף להביא את ההורים להקרבה של צרכיהם האישיים כולל צורך בכבוד והערכה מצד ילדיהם.

ואכן, בדוגמה השנייה הניסיון להגן על הילדים מפני אביהם ואף "לפצות" אותם על צעקותיו יחמיר את המצב ויצור בעיהזוגית של חוסר תיאום בין ההורים ואפילו פילוג וביקורת הדדית ביניהם. ואילו הילדים ילמדו להיות מניפולטיביים, להשתמש בהורים כספקים ולנצל כל פרצה במחלוקת ביניהם כדי למלא את רצונותיהם המיידים, ללא התחשבות במי מההורים ובשאר בני הבית.

בסופו של עניין האם תמשיך לכאוב את המחסור שהיה לה בילדותה, משום שהיא בעצמה מרוב שהגנה על ילדיה, לא עשתה מספיק כדי לחשוב על עצמה.

יוצא שהחשיבה הזו קלוקלת גם מבחינת ההשלכות שיש לה לא רק כלפי הילד אלא כלפי כל בניהבית. כמובן שבכך, גם היא בעצמה כלולה.

אם בנוסף למה שהובהר עד כה ניקח בחשבן את החשיבה על מתן "פיצוי" עבור טעויות שלנו, דברים שלא היה באפשרותנו לתת או מצבי חיים קשים שנוצרו, הרי אנו בעצם הופכים את הילד לראות אותנו כאשמים קבועים על כל קושי בחייהם ונותנים להם פתח לעשות סחיטה רגשית עלידי הפגנת כאב/מצוקה/תסכול.

גישה זאת תהיה מוטעית משום שלא ניתן לפצות על קשייהחיים. לא ניתן להעלים אותם הם חלק מהחיים ומה שעלינו לעשות זה להכין אותם להתמודד עם הקושי, לא לברוח ממנו, לקחת אחראיות וללמד אותם לבחור ולשקול את צעדיהם. ללמד אותם לבדוק את עצמם ולא "להפיל" את האחריות על אחרים.

ברור למשל שלא ניתן לפצות ילד על התייתמותו מאב או על גירושיהוריו. כל דבר שינתן לו לא ימלא את החלל שנוצר ובמקרה זה הגישה הנכונה תהיה ללמדו לחיות עם עובדות חייו, עם היתמות או עם הגירושין.

מה שניתן לעשות זה לטפח את הקשר איתם, להפוך אותו למקור של תמיכה בהתמודדות עם עובדות חייו ולכוון אותם לשאוף לאיכות חיים למרות עובדות אלה.

אין פיצוי על אבדנים, עלינו ללמד להעריך וליהנות ממה שיש, לא לראות דברים כמובנים מאליהם. לתת ולא רק לקבל. ילד מתחבר אל הכוחות שלו כשיודע לתת וכשיודע להתאמץ למען אדם חשוב ולמען מטרה בעלתמשמעות .

מסקנה: המחשבה לתת לילד מה שנמנע מאתנו כילדים, עלמנת לחסוך ממנו את הכאב שאנו חווינו היא לא במקומה. היא מטעה ואפילו יכולה להוביל לסיכון ולהזנחת צרכים אמיתיים.

מאת:  שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה – 050-5587684

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן