לא מזמן נסעתי באיזשהו כביש מהיר שלרוב נוסעים בו מהר מאוד. אם תיסעו בו באמצע השבוע בזמן שהכביש יחסית פתוח וללא פקקים תגלו שלא משנה כמה מהר תיסעו, בכל רגע יעקבו אתכם אנשים, ככל שתיסעו מהר יותר ככה נדמה שגם הנהגים האחרים נוסעים מהר יותר. זה כאילו כולם מסתכלים על ה"חברים שלהם" לכביש ומנסים להישאר בתוך איזשהו טווח סביר של מהירות ביחס למי שמסביבם.
תמיד כשאני נתקל בזה אני חושב על איך אנחנו כבני אדם מתאימים את עצמנו להתנהגות החברתית מסביבנו, אם כולם מתנהגים בטיפשות או בסטרס או בחוסר היגיון כנראה שרוב האנשים גם יפעלו כך.
אבל אם כולם יפעלו משיקול דעת, מאחווה, נתינה וסבלנות לא יהיו לנו הרבה ברירות וגם נמצא את עצמנו מתנהגים כך. לפסיכולוגים יש עשרות הסברים ומחקרים שמוכיחים את זה, זה משהו שמנהל אותו רוב החיים ואנחנו אפילו לא שמים לב אליו.
אז אני חוזר לסיפור על הכביש ההוא… כאמור נסעתי שם לא מזמן ביום שישי בצהריים, בסבבה שלי ופתאום פוגשת אותי איזושהי התגלות ואני מגלה שאני נוסע 80 קמ"ש בכביש מהיר, שזה מאוד איטי, אני מסתכל ימינה, שמאלה, אחורה קדימה וכולם נוסעים במהירות שלי והכביש פתוח לחלוטין. הכתה בי המחשבה על איזה מטורף זה אם היינו יכולים לייצר סביבה נעימה, נוחה, סבלנית ומחייכת. הרי עכשיו על הכביש כולם נוסעים בלי סטרס במהירות סבירה, באופן מפתיע לא היו צפירות או עקיפות וגם לא אורות גבוהים לאורך כל המקטע הזה שזה נדיר בפני עצמו היום בישראל, והכי מדהים שאף אחד מהנהגים לא תיאם את זה עם נהג אחר, כל אחד פשוט באופן כנראה לא מודע התאים את עצמו לסביבה ולאווירה שהוא נמצא בה.
התובנה העיקרית שלי מהנסיעה הזו היא שההשפעה של הסביבה עלינו היא עצומה וההשפעה שלנו כיחידים על הסביבה היא זעירה, בכל תחום… ובכל זאת אם ניתן דוגמא ומופת קודם כל בתוך עצמנו ומול עצמנו אולי נוכל לחזור להיות שוב אופטימיים, אולי זה ידבק באנשים אחרים ואולי יום אחד נחיה בקהילה ובסביבה נעימה יותר.
