1981-2024
ולפעמים דווקא דרך הסיפור שלהם אנחנו נזכרים עד כמה החיבור הזה אפשרי.
בפינת “האור שנשאר” בגיליון 151 של מגזין מדור לדור בחרתי להאיר את דמותו של
סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג ז״ל.
בעיני, הרב אבי גולדברג מייצג משהו עמוק וחשוב עבור החברה הישראלית ,
את האפשרות להיות אדם של תורה ואמונה, ובאותה נשימה גם אדם של עשייה, אחריות ושירות בצה״ל.
הוא היה מחנך ורב בתיכון "הימלפרב" בירושלים, אדם שהקדיש את חייו לחינוך, לערכים ולבניית הדור הבא.
אך מעבר לכך, הוא היה גם אדם של חיבור.
חיבור בין אנשים.
חיבור בין קהילות.
וחיבור בין עולמות שלעיתים נדמה לנו שהם רחוקים זה מזה.
אהבתו לעם ישראל קיבלה ביטוי בדרכים רבות:
בנגינת קלרניט לניצולי שואה ולחולים, בעריכת חופות לזוגות דרך ארגון “צהר”, בהובלת תפילות יום הכיפורים בקיבוץ גינוסר, ובמפגשי שיח שנועדו לקרב בין חלקי העם.
יחד עם משפחתו אף יצא לשליחות בארצות הברית במסגרת “תורה מציון”, ושם, כמו בירושלים, ביתם היה פתוח לאנשים רבים – בית של הכנסת אורחים, של שיחה ושל הקשבה.
אבל לצד עולם התורה והחינוך, הרב אבי בחר גם לשרת בצה״ל.
כסרן ברבנות הצבאית וכרב לוחם בגדוד 8207.
על אף שהיה פטור משירות בשל גילו והיותו אב לשמונה ילדים, הוא המשיך להגיע למילואים שוב ושוב מתוך תחושת שליחות עמוקה.
מפקד הגדוד סיפר כי היה עבור החיילים כמו “אבא של הגדוד”.
אדם שדואג לא רק לצרכים המבצעיים, אלא גם לרוח, לנפש ולחוסן של האנשים שסביבו.
הוא נשא ציוד כבד אל תוך הלחימה, אבל נשא גם דבר חשוב לא פחות.
מילים של חיזוק, אמונה ותקווה, אותן שלח לחיילים בקבוצת הווטסאפ של הגדוד.
מילים שאחרי נפילתו נאספו לספר.
בעיני, דמותו של הרב אבי גולדברג מזכירה לנו משהו חשוב מאוד:
שאפשר לחבר בין אהבת התורה לאהבת האדם.
בין רוח למעשה.
בין אמונה לאחריות.
שהעולם שלנו אינו צריך לבחור בין העולמות הללו – אלא לדעת לחבר ביניהם.
סרן (במיל’) הרב אבי גולדברג נפל בקרב בלבנון במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, והוא בן 43 .
אך כמו דמויות רבות שאנו מזכירים בפינת “האור שנשאר",
גם במקרה שלו האור לא כבה.
הוא נשאר בדרך שהשאיר אחריו.
בערכים שחינך אליהם.
וביכולת להאמין שאפשר לראות טוב – גם באדם וגם בעולם.
יהי זכרו ברוך.
