בס"ד
ראש חודש כסלו.
אני יושבת מול החלון ומביטה בחצר של בית הספר הנמצא מול הבית שלי.
ילדים בבגדי ראש חודש חגיגיים של חולצה לבנה ומכנס כחול מתרוצצים במרץ אחרי כדור בחצר.
מחשבותיי נודדות לשנות ילדותי והמראה של אימי רוכנת על מכונת התפירה, תופרת ומתקנת את הבגדים שלנו עולה מול עיני. אמא אהבה בגדים יפים.
עד היום בכל ביקור שלי במחלקה הסיעודית בה היא שוהה, היא תמיד מחמיאה לי על לבושי. נוגעת וממששת את הטקסטורות והקישוטים שעליהם.
מגיל צעיר מאד הבנתי וקלטתי שהעולם רואה מה שנמצא מול עיניו וכך הוא מקטלג, שופט ומסיק מסקנות.
לכן עשיתי הכל כדי שהילדים שלי יהיו לבושים תמיד ללא רבב.
ידעתי מניסיון שילד הלבוש טוב, – הגננת, המורה ושאר האנשים סביבו מתייחסים אליו אחרת מילד הלבוש באופן מוזנח.
עבדתי קשה מאד כאותם ימים כדי לעמוד בסטנדרטים שלי. העייפות והשחיקה גבו ממני מחיר כבד מאד – הקשר האישי שלי איתם לקה בחסר.
כמה נקיפות מצפון אנחנו סוחבות איתנו בכל אשר נלך.
היום אני מביטה בנכדים שלי, שהם, כמו ילדי, תמיד לבושים ללא רבב. אין ספק שהמסרים שלי עברו הלאה היטב.
אך הפעם אני יודעת, עכשיו אני מבינה שקשר אמיתי עם ילדים מגיע מזמן איכות איתם. מפניות של זמן ולב כדי להקשיב להם באמת. להכיר אותם באמת. לדעת אותם.
כל כסף שבעולם לא יכול לחפות או ליצור את האהבה הזו. הקשר הזה.
וכנ"ל גם להיפך.
על אף הטעויות ועל אף השריטות, גם הילדים שהיינו ושאנחנו עכשיו, חשוב שנזכור –
אמא יש רק אחת.
