יום אחד היא הלכה לי

חיים שלי הגעגועים אלייך שבים ועולים בי כן עדיין גם אחריי 4.5 שנים, זה לא נגמר, אני רואה את חיוכך השובה לב, עינייך המהפנטות המלטפות הרחומות החולמות הטהורות האלה שכל כך אהבתי ואוהב, אוי כמה שאת חסרה גם היום. הזעקה, זעקת הכאב , זעקת הפרידה הכואבת והצורבת שצרבה את ליבי כמה כואב ומייסר להתמודד עם לכתך עם עזיבתך זה מרגיש כמו לקחו ממני את התאומה שלי כמו תאומים זהים מחוברים בעבותות נשמתם שהופרדו, הרגשתי שחתכו אותי בסכין לחצי,,,

ימים שלמים הסתובבתי כמו גולם ישוב בספה בסלון בוהה בחלל הבית , קרוע מבפנים… בוכה ימים שלמים מחפש לצעוק לצעוק כולי כעוס ומיוסר חיפשתי דרך לפרוק את הזעם והכעס… חיים שלי כמה קשה בלעדייך,,,

לא מאמין ומעכל שאני חוזר לבית ריק, בית שהיה שוקק חיים… רק מנוכחותך היפה כל כך. רואה אותך בדמיוני את דמותך המתוקה כל כך הטובה מלאך שלי מילאתי את הבית בתמונות שלך, מידי יום הייתי יוצא ורוכש עוד מסגרת לפאר את דמותך, הייתי חייב לראות אותך להרגיש להנציח אותך במחשבותיי, זה נתן לי קצת מנוחה והכי אהבתי להתבונן בתמונה שלך בחיוך השובה לב שלך החיוך הנצחי האוהב הבלתי מתפשר הטהור הזה שכל כך אהבתי, אז החלטתי להנציח אותו אצלי בראש ולא להיזכר במחלה האיומה ,שכילתה כל חלקה טובה,,,

מתוקה שלי אני רואה ונזכר בחיוכך הכול כך מיוחד שתמיד עומד לנגד עיניי, שאין כמוהו . עוד שראיתי אותך למן הפעם הראשונה אמרתי לך שכל מי שיראה אותך לא יוכל להישאר אדיש אלייך . לחיוך לאור שלך לאהבה שלך שחובקת עולם ומלואו. מתוקה שלי כמה אני מתגעגע אלייך…. אז כן עברו כבר 4.5 שנים מאז עזבת את העולם אחריי שנים ארוכות ארוכות שתמיד היה נדמה שהכרנו רק לפניי דקה והזמן עמד מלכת,,,

כל יום בבוקר שנפרדנו לפניי לכתי לעבודה הרגשתי נורא וקשה להיפרד ששוב ולא אראה אותך כמעט יום שלם. שנים חייתי בפחד שמא אאבד אותך כי כבר זה קרה לך ולידי מספר פעמים שחווית דום לב ובכל זאת חזרת… הייתי שם לידך ותמיד חזרת אליי לאהבתנו,,,

היינו בכל יום מדברים שעות… ותמיד בכל יום מיהרתי לחזור הביתה…. לראות אותך את מושא אהבתי האספקלריה שלי החיים שלי. כמה שאני אוהב אותך מתוקה שלי. חיים שלמים היינו יחד, שעות , בבית ימים שלמים היינו יחד ואידיליה והרמוניה הייתה חברתנו תמיד דברנו אחד וחשבנו אחד. גם כשהיה קשה מבחוץ, אוי כמה היה קשה שם. הרבה רצו ובחרו וניסו להפריד בדבר הכי יפה ומושלם שהינו… אהבה. אהבה שלא תלויה בדבר,,,
שחוצה מגדר גיל שפה מוצא וכדומה. כן היית מבוגרת בגיל ולמי היה אכפת. הגעת אליי כבר עם יהלומים ולמן ההתחלה נכנסנו ללב אחד לשני. היינו למשפחה אחת גדולה מכילה ומקבלת, דבר שלא מובן מאליו. אבל בחוץ לא הכירו ולא קבלו. ניסו תמיד לחבל לקלקל ולהפריד,,,
לא ידעו לפרגן ולהכיל עוצמה ואהבה יפה כל כך שונה ומיוחדת שכזאת. מבחינתי הרע מכל היה כשהוריי ניסו לחבל באהבתי ובייחוד אימי שכל כך אהבתי ותמכתי בה עשתה הכול ומכל ואת הדברים הכי הזויים ואיומים להפריד בינינו עד ליום מותה. כן… שילמנו מחיר יקר על האהבה שלנו וויתרנו הרבה וגם איבדנו ,כן איבדנו ,פעמיים תאומים שנולדו טרם זמנם אני יודע שהתייסרת על כך שנים ואני לקחתי החלטה שלא נורא,,,

כי יש חיים ואנו עדיין צעירים וכל החיים לפנינו… ואחריי לכתך הכאב הזה האובדן של ילדיינו היכה בי , אותו כאב שבחרתי להפנים שנים עלה וצף החוצה… אני תמיד נזכר באורך באהבתך שניכרה מבעד לדמות מדהימה משכמה ומעלה מבעד לזוג עיניים משגעות שמקרינות כל כך הרבה אהבה חמלה ואור לזולת , איזו מתנה , איזו זכות ניתנה לי,,,

אני מרבה לומר שהיתה לי הזכות לחיות לצד מלאך, לצד אל שהתגלם בדמות אישה שמפיצה אור יקרות והילכה קסם בכל מקום בו דרכה. אני נזכר במסעדה באבו גוש שבקרנו בה קצת לפניי שחלית.. איך קבלו אותנו…כמו בסרט,,, פינו לנו שולחן כמה מלצרים עזבו הכל פינו לנו מקום ואמרו לך… "נור נור איזה אור הבאת לנו את כמו שמש מאירה לנו את המקום",,,

זוכר את היום שבו התבשרנו על מחלתך, הסרטן האכזרי והאלים שכילה כל חלקה טובה ואני שהייתי שם לא האמנתי שאיך וייתכן כדבר הזה הרגשתי כל כך חסר אונים שאין באפשרותי לעזור ולמגר ממך את הנורא מכל … חסר אונים למול הכאבים האיומים שפקדו אותך הלילות הלבנים ללא שינה ,מעניין שתמיד איך שהנחתי את ידיי על גבך אמרת לי אוי כמה אתה מצליח להרגיע אותי , כל כך מרגיע, אתה יותר מרופא,,,

כן, ימים שלמים בילינו יחד בבית החולים כשאני לצדך ולא מש ממיטתך, כי איך אפשר אחרת? כל יום ביומו הרגשתי כמו בחלום רע לא האמנתי שאני נמצא שם במציאות האכזרית הזאת, שאת, מושא אהבתי כואבת סובלת תופת ונגמרת מול עיני ואין ביכולתי להושיע.. זוכר את אותם ימים שהייתי ישן בספה לצידך בסלון כי את ישנת ישובה בכיסא שלך כבר לא יכולת להתיישר ואני זועק את זעקתי בשקט רוצה לצעוק ולצעוק מה לעזאזל קורה כאן??????

ולאחר דקות ספורות כמו מלאך לקחת את כף ידי נישקת אותה אספת אותה כמו תמיד ואמרת לי," באבו שלי אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, אתה הכי יקר לי בעולם באבו שלי"
ובפנים אני כמו כדור אש לא מוצא את מקומי מתייסר כואב וכל זאת מבפנים לא מראה כלפיי חוץ, נותן לך את כל הכוח להתמודד ולנצח,,,

זוכר גם זוכר בזמן ההקרנות בראש לקחתי אותך מידי יום עם המיטה לטייל למטה ברחבה של איכילוב, מסתובב מסתובב העיקר שיהיה לך טוב שתתאווררי קצת מהתופת הנוראה הזאת ,ראיתי איך קשה לך עם ההקרנות שהיו מקבעים לך את הראש שלא תזוזי… כי הייתי בטוח שאצליח לרפא אותך ולהציל אותך ואת תנצחי את המחלה הזו גם ונישאר ביחד, כי הריי תמיד ניצחנו את מבקשי רעתנו וכל אלו שניסו להפריד בינינו.. ואת עם העוצמות שלך לבטח תצאי מזה,,,

אחד מאותם רגעי עילוי שהבנתי רק לאחר זמן… הגענו לבדיקת אקו לב ואת הריי לא יכולת להתיישר ולשכב במיטה ובכדיי להיבדק היה נדרש לשכב במיטה… עלה בי רעיון והצעתי לך שאני אשכב ואת תשעני עליי… אמרתי לך " מתוקה בואי ננסה " וכמו קסם העלתי אותך מהכיסא למיטה שעונה עליי ולא פצית פה לא נחנקת ולא הייתה שום בעיית נשימה,,,

הבדיקה הסתיימה לה… ואני פתאום תופס את עצמי …. איך יכול להיות???? שלא נחנקת???? ואת פשוט הבטת בי ואמרת "אבל אתה לא מבין באבו שלי כי זה אתה היית",,,
"
את תמיד היית בשיויון נפש לאורך כל הדרך ובאצילות נפש קבלת הכל בשקט את מצבך הבנת שהכל בסדר גם אם תעזבי… כי כלום לא נגמר … זה שינוי מצב, מצב תודעתי,,,

אני כותב שורות אלו ונחנק מדמעות שזולגות ממני לא הרף ומציפות אותי …. חיים שלי אני יודע שאת יודעת הריי אמרת לי שאת בעצם לא עוזבת ותמיד תהיי איתי…אז כן הייתי ברצפה ,בהיתי ימים שלמים בחלל, הייתי צמא לדבר לשתף,,,

אבל החלטתי ,כן החלטתי בלב שלם שאני בוחר בחיים ואני חייב ורוצה לחיות לא לצד החיים ולא בצילם אלא לחיות את החיים במלואם לחוות את הרגע במלואו גם אם קשה וכואב, ולא האמנתי שאוכל לאהוב אישה מלבדך ולא רציתי במודע לפתוח את ליבי לאישה אחרת מלבדך ,גם לא פעלתי בנידון אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבורי, ואז היא הגיעה,,,

וכן… בחרתי שוב באהבה, החלטתי לאהוב שוב, והכרתי אישה מופלאה נפלאה מדהימה משכמה ומעלה ואותה אני מאוד מאוד אוהב ומוקיר, טובה שלי, אני מאוד אוהב אותך ואת מאוד יקרה לי. במקביל הרגשתי חזק שאני חייב למנף ולצוף מעל פניי המים כי מה שעשיתי עד כה לא הספיק הבנתי שאני עדיין "לצד החיים" ועדיין "לא שם,,,
"
אז לקחתי החלטה אמיצה לבוא "ולהתפשט בפניי זרים" לשים את עצמי על הבמה לספר את אודותיי, בחרתי לעבור תהליך של אימון אישי במכללת "כישורים קישורים" עם צוות מדהים ויקר לליבי בראשותה של שמחה לוין, שם שמו לי מראות לפנים שהציפו לי את מה שידעתי אבל נמנעתי

שאני בעצם מאמן אישי ממהותי, זה הפגיש אותי עם עצמי ,הבנתי שיש בי את היכולת "להרגיש" את האדם מולי כמוכן יש בי יכולת אינטואיטיבית גבוהה וכן אני לא מתבייש היום לומר זאת ואני רואה בזאת מתנה,,,

אז כיום אני בוחר במודע לתת ממתנתי לאלו שנמצאים בכאב בצמתים בחיים במשבר ואפילו באובדן וכל זאת מתוך חוויה אישית מאוד כואבת וצורבת כי אני היום עומד מולכם כאן למרות ועל אף מה שעברתי בחיי עם רצון עז לתת לעזור ממהותי הכנה כי אז אהובים ויקרים אפשר לחזור לחיים לחיות אותם במלואם ואפילו לרקוד את אותם,,,

אני בוחר כל יום מחדש "לרקוד את החיים" מבחינתי זה אומר לאפשר לעצמנו לאהוב להרגיש שאנחנו אהובים חשובים ויש עדיין יש לנו מה לתת וכל אחד מאיתנו הוא מתנה לעולם. אז לרקוד לנוע, לייצר תנועה, ולא לקבע מצב רגשי, גם כשמח וגם כשעצוב, כי אנחנו עדיין כאן,,,

אז למה להישאר בכאב אם אפשר להמתיק את הכאב ולהמיר אותו בחברות ידידות או אפילו בזוגיות מופלאה , זכרו אנחנו בוחרים שעה שעה ומידי יום ביומו, בחרו בחיים בחרו "לרקוד את החיים",,,

אני כאן בשבילכם ולמענכם וכל רצוני הוא להביא את אהבתי ללבבותיכם ללוות אתכם ולהראות לכם את השביל לאור לאהבה ולכל שתבקשו למענכם. אני מוצא שזו שליחות עבורי להביא את מתנתי לעולם לכל אלו שיבקשו,,,

אם הגעתם עד כאן, אני מודה לכם, במידה שאתם מתמודדים עם משבר או אובדן אתם לא חייבים לעבור את זה לבד, אני כאן בשבילכם או בשביל היקרים לכם.
אוהב אתכם, דן אור
ניתן ליצור איתי קשר בתגובות
בנייד- 0545614577
[email protected] או במייל-

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

 
גיליון החודש
שער מגזין 90
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן