ידידות ובית-הספר

בבית-הספר נוצרים קשרים בין ילדים אשר יכולים להישמר שנים ולפעמים לכל החיים

איך מפתחים בילדים שלנו יכולת להשתייך ולשמור על קשרים ?

מסתבר שלא כל ילד יודע איך ליצור קשר ואיך לטפח אותו. יתרה מכך, יכולת זו תהיה קריטית לגבי כל סוג הקשרים שיצור במהלך חייו.

בית-הספר זו הזדמנות נהדרת ללמוד ולהתנסות. רק אנחנו כהורים יכולים ללמד אותו איך לעשות זאת. נשאלת השאלה מה אנחנו צריכים ללמד אותו בפועל וכיצד.

יש מספר מרכיבים שעלינו ללמד:

1. יכולת אמפתיה.
2. זיכרון חברתי.
3. יכולת להבין הבעות.
4. תקשורת שיש בה כבוד לזולת.
5. יכולת לחלוק.
6. יכולת להבין סיטואציה חברתית.
7. יכולת להביע דעות ורגשות תוך כדי מודעות למתחולל בתוכו.
8. תזמון.

אלו יכולות שחוקרים ציינו כמאפיינים בעלי-מיומנות חברתית גבוהה. הן מוכרות היטב בפרט בחקר וטיפוח מנהיגות חברתית. כל אחת מהן ניתנת ללמידה ולתרגול ולכן בהשתלמויות של צוות מנהיגות במוסדות נוטים לטפח אותן.

כיצד עושים זאת אצל ילדים ?

מסתבר שאפשר לטפח תכונות אלה על-ידי תוכניות בתוך מסגרת לימודית כפרויקט שמטרתו היא זו. עם זאת, חשוב לציין שהמנהיגים העיקריים בחיי הילדים שלנו הם אנחנו כהורים, אנחנו הדמויות העיקריות לחיקוי בחייהם.

משמעות הדבר שאנחנו בעצמנו יכולים להיות התורמים העיקריים לנושא, כל עוד נהיה מודעים לעובדה זו ונדע איך לעשות זאת. בהמשך נפרט מה צריך לקחת בחשבון ואיך לבצע זאת.

1. יכולת אמפתיה מתפתחת כאשר אנו דורשים מהילד להתייחס אלינו כאדם נוסף שאת רגשותיו ומצבו האישי יש לקחת בחשבון כאשר הוא פונה אלינו.

מכאן עלינו לזכור שכאשר אנחנו הופכים את הילד למרכז חיינו, עסוקים רק בו ולא דורשים ממנו יחס לעצמנו, אנחנו עושים לו עוול ומונעים ממנו למידה של כישורים חברתיים, מונעים ממנו ללמוד מה קורה לזולתו ומשאירים אותו בעמדה אגוצנטרית ובמצב זה הוא רואה רק את עצמו.

בשביל ליצור ולטפח קשרים על הילד ללמוד להתייחס לזולת, גם בתוך המשפחה שלו, אפילו כאשר מדובר על ילד יחיד. הזולת הראשון שיהיו בחייו הם אנחנו כהורים.

1. זיכרון חברתי- חשוב ללמד ילד לזכור את מה שמשמח/ מעציב/ מאכזב ומכעיס אותנו. הסיבה לכך טמונה בעובדה שאם לא יזכור כל אלה, הרי שיחזור ליצור את אותה אכזבה כיוון שלא לקח זאת בחשבון בבחירת צעדיו והתנהגותו.

ביטוי לאכזבה מצד זולתו יוחרף ויופנה אליו, יצור בו כאב ופגיעה במערכת היחסים.

זולתו בראש ובראשונה הם בני-הבית. באותה המידה, חשוב שנדע לטפח יכולת זאת גם כלפיי אנשים נוספים בחייו. שכן, היכולת שלו להרחיב ולשמור על קשרים תלויה בשימוש שלו בזיכרון זה.

אנו יכולים לפתח ולטפח יכולת זו תוך כדי שיחה יומיומית בה אנחנו מציינים בפני הילד, מזכירים לו דברים שנאמרו לו בעבר על-ידנו, שהוא כבר שמע ויודע עד שנגיע למצב בו הילד עושה מאמץ מצידו לזכור את הנתונים שבידיו.

לדוג': אם הוא יודע שבמצב שבו אימא מדברת בטלפון היא תתרגז אם הוא פונה אליה, חשוב להזכיר לו זאת שוב ושוב ולא להתייחס לבקשותיו כל עוד לא עושה שימוש במידע זה. כמובן, חשוב ללמד אותו זיכרון חברתי גם לגביי מה שהוא יודע שיעורר בנו תגובה חיובית. למשל, כשילד יודע שפרחים משמחים את אמו, הוא יכול להשתמש במידע זה ביום הולדתה. השימוש בידע זה יעזור לו לשמח את אמו.

כאשר הוא לומד זכירה חברתית אפשר לדרוש ממנו שייקח אחריות על בחירותיו וצעדיו.

1. יכולת להבין הבעות- כולנו יודעים שלא תמיד מי שנמצא איתנו מדבר על מה שמרגיש, מסוגל או רוצה להביע את רגשותיו במילים באותו הרגע. אנחנו יכולים להבין את מצבו- מבלי לשאול- מתוך הבעת פניו ותנועות גופו.

חיוני על כן לפתח יכולת להבין הבעות בכדי שנדע איך ומתי לפנות למי שנמצא מולנו ושאתו אנו מעוניינים לתקשר.

קל לפתח יכולת זו על-ידי הפניית שאלות לילד אשר יחייבו אותו לנתח את התנהגות הסובבים אותו. למשל, חשוב לשאול אותו מה לפי דעתו קורה לאחיו רק על סמך צורת ישיבתו והבעת פניו. לפי הבעת פנים של חברו בגן הוא ידע שהוא במצוקה, יתקרב אליו בכדי לסייע לו גם כאשר חברו לא פונה לעזרה. כנ"ל לגבינו או לגבי אנשים זרים.

אם תהיה דרישה ברורה מצידנו לשים לכך לב, יפתח הדבר את המיומנות הנדרשת בילד והוא יהיה מסוגל לפנות אל הסובבים תוך כדי לקיחה בחשבון את מצב רוחם כפי שמשתקף, גם ללא מילים.

1. תקשורת שיש בה כבוד לזולת- ילד חייב לדעתשאסור לו לפנות אלינו בחוסר כבוד, בצעקות, בזלזול ולבטח שלא להכות, לקלל או אפילו להיכנס לדברינו.

כאשר אנו מוותרים על זה הרי שהילד לומד לעשות את אותו הדבר לגבי אחרים. הוא פשוט "מעתיק" את היחס שנותן לנו כלפי אנשים שלא שייכים למשפחה.

מבחינה זו, הכרחי שנלמד לא לנהל תקשורת אתו כאשר הוא פונה אלינו בצורה לא מכבדת. יש חשיבות לומר לו שכשהוא פונה בצורה זו  אין אנו מעוניינים לנהל עמו דיאלוג. חשוב שהדבר לא יישאר בגדר אמירה אלא יתורגם הלכה למעשה, מבלי ליצור מאבק סביב זה.

יש להציג זאת בפני הילד כגבול שלנו. בכדי לתת כל סוג של יחס חיובי כלפיו יש צורך  שנהיה עקביים לגבי זה, למרות שהנטייה הטבעית שלנו תהיה לגעור בו או לוותר לו בטענה שעדיין ילד והוא לא מבין מה הוא עושה.

אין טעם לגעור, להוכיח או לוותר לו. יש חשיבות לכך שאנו נעמיד עבור עצמנו גבול ותנאים  למתן יחס חיובי עבור כל מי שנמצא איתנו. אם לא נדע לכבד את עצמנו על-ידי הצבת גבולות אלה הילד לא ילמד לכבד אותנו.

1. 5.יכולת לחלוק– ילד מטבעו וככל שהוא צעיר יותר נולד ללא יכולת לחלוק. הוא נולד עם יכולת לתבוע לעצמו והוא צריך ללמוד ולפתח יכולת זו- להעניק, לתת ולחלוק כדי שהקרבה והיחס אליו יהיו חיוביים.

יש אין סוף דוגמאות של ילדים שעסוקים רק בעצמם, במה ששייך להם ואף לא יודעים לשתף מישהו נוסף במשחק. ידועים ושכיחים המצבים בהם ילדים לא יודעים להפסיד או לפרגן לחברים את הניצחון במשחק. יחד עם זאת, ניתן ללמד ילד לתת ולחלוק מגיל צעיר ביותר ואפילו בצורה מצחיקה.

הורה יכול לבקש גם בגיל צעיר שהילד שלו יאכיל אותו, יאכיל את הבובה ויחלוק עם השכן את הממתקים שיש לו. ניתן ללמד ילד אפילו לעזור לאחיו הצעיר לנצח במשחק.  ניתן לשתף אותו במטלות הבית ואפילו ליזום לנקות מקום שהתלכלך.

הכל תלוי בנו.

חשוב להסביר לילד שכשהוא לוקח אחריות במשימות הבית הוא עושה זאת מתוך לקיחת אחריות על הבית המשותף ולא כ"טובה" להורים. אל לנו לבקש מהילד שיעזור לנו אלא לציין בפניו שהיכולת להעניק, ליזום ולקחת חלק במחויבות של כל המשפחה היא תכונה מוערכת ושאנו מצפים ממנו לפעול בהתאם.

הרבה פעמים אנחנו עושים טעות בלחשוב שהדברים נלמדים בגיל מאוחר יותר או שהילדים ילמדו זאת בעצמם.

רק המודעות שלנו לצורך לפתח מיומנות זו וההרגל לעשות זאת במציאות היומיומית יכולה לחולל שינוי.

1. יכולת להבין סיטואציה חברתית- סביב כל אחד מאתנו מתרחשת דינאמיקה בין-אישית. גם כמבוגרים חשוב לדעת אצל מי הסמכות והכוח, מה מתנהל בסביבה באותו הרגע וכו'. אחרת התנהגותנו תתנהל במנותק מן ההקשר החברתי.

ההקשר והנורמות החברתיות חשובים בכדי שהילד ילמד להתאים את עצמו לסיטואציה וידע לפתור בעיות תוך כדי התבוננות והתאמה למצב ולמה שמקובל באותה המסגרת.

דוג' לכך ניתן לתת מכל תחומי חיינו, החל בלא להתערב בזמן שהורים רבים או עסוקים במשהו דחוף, לא לצחוק כשחבר במצוקה, לא לצחוק על המורה בנוכחותה, לא לצעוק בהצגה.

באותה מידה חשוב שידע  הילד למי חשוב לפנות כשהוא צריך עזרה, מי פנוי עבורו ומסוגל יותר להתייחס לצרכיו, למי לפנות כשמחסיר יום בכדי להשלים שיעורים או את מי יש לשתף וממי להיזהר.

כל אלו חייב הילד ללמוד לעשות תוך הפעלת שיקול דעת לאור המתרחש סביבו, הכרה וניתוח של הדינאמיקה הבין-אישית. כמובן שבכדי לנתב דינאמיקה זו הוא חייב גם לפתח הבנה לגבי תפקיד ואופי הדמויות הסובבות אותו.

פיתוח מיומנות זאת תתרחש ככל שננהיג בבית הפניית שאלות לילד המתמקדות  ברמת -התאמת התנהגותו למתרחש במשפחה ו/או בסביבתו הרחבה. ככל שנרבה לעשות זאת, הוא יהיה חשוף ליותר סיטואציות, ילמד לנתח אותן ולהיות מודע לצורך להתאים את עצמו והתנהגותו בהתאם לנסיבות. ואומר, לקחת בחשבון מה שאפשרי ולא אפשרי במציאות הסובבת אותו ולפתור בעיות בהתאם.

1. יכולת להביע דעות ורגשות תוך כדי מודעות למתחולל בתוכו- תקשורת וקשר מספקים זה לדעת "לעשות" מקום לעצמי ולאחר. זאת אומרת, כל אדם צריך לדעת לפתח מודעות לגבי מה הוא מרגיש, חושב ומהי תגובתו לסובב אותו.

ילד לא יכול להסתפק בזה שידע מה מרגיש. הוא חייב ללמוד דרך להביע זאת בכדי שהסביבה גם תבין אותו ותתחשב בו. למשל, אם יפגע, לא יביע זאת או יפנה לעזרה, הרי שיישאר עם מועקה ולא יקבל מענה לצרכיו.

אם לא ילמד להביע את עמדותיו וילמד רק להתאים את עצמו לאחר, הוא יכול להפוך לילד מרצה שלא נותן לגיטימציה לעצמו.

אפשר לעשות זאת על-ידי כך שנבקש ממנו להגיד מה מרגיש או חושב בסיטואציות שונות.

1. תזמון- ילד חייב לקחת בחשבון את התזמון להתנהגותו. למשל, אם יספר בדיחות באמצע שיעור – הוא ייענש. אם יעשה זאת בהפסקה הוא יזכה לתגובות אוהדות הן מצד חבריו והן מצד המורים.

עלינו ללמד אותו בחירת עיתוי מתאים על-ידי כך שנעורר בו שאלות בנושא.

מבחינה זאת חשוב להבין שענישה לא מלמדת. בכל הנוגע לעיתוי ובכלל לכל היכולות הקודמות, הילד חייב לפתח חשיבה מתאימה בכדי לדעת מה כן לעשות ולא רק מה לא לעשות.

מכל הנאמר ניתן להסיק שלהורה תפקיד מכריע בלעזור לילד לפתח קשרים בין אישיים מספקים. חוסר מודעות מצידנו כהורים יכול לגרום למצב בו הילד לא יפתח מיומנויות אלה בשנות העיצוב והן קריטיות כדי לגבש את אישיותו.

אישיותו היא זאת שתקבע את סוג מערכות-היחסים שיבנה לאורך כל חייו באופן גורף. כניסה לבית-הספר היא הזדמנות ללמוד ולתרגל מיומנויות שהורים אמורים לפתח.

בעניין זה חשוב ללמוד כי בטרם מתרגל זאת הילד בבית-הספר, עלינו ללמד זאת בבית ולתרגל זאת מול כל אחד מבני-המשפחה, כולל אותנו כהורים.

מסקנה נוספת היא שבכדי ללמד את הילדים מיומנויות אלה, אנחנו צריכים להציג את עצמנו בפניהם לא רק כהורים שדואגים להם, אלא גם כאנשים בעלי-צרכים משלהם שבהם חייבים להתחשב ולקחת בחשבון.

אסור לנו בתכלית האיסור להתמקד רק בגידולם, אלא חיוני שניקח בחשבון את סוג הדיאלוג שנוצר בינם לבננו. ומעבר לכך, עליהם לקחת בחשבון גם את המציאות החיצונית, את כללי ההתנהגות המתאימים וגם את המציאות הפנימית והאישית שלהם בכדי ליצור תקשורת מספקת.

אסיים ואומר שהכניסה לבית-הספר והתדמית שתיווצר לילד בעיניי חבריו, קרוב לוודאי שתלווה אותו לאורך שנים. ולכן, עדיף שיגיע לבית הספר אחרי שלמד ותרגל מיומנויות אלה.

מאת:  שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה – 050-5587684