מאת: אביטל גרינשטיין-ניצן
יש רגעים שבהם הכוס שאנו מרימים אל האור מגלה לנו יותר מאשר צבע או צלילות של יין. היא חושפת אותנו.
הבהירות שביין – אותה שקיפות עמוקה שמזמינה אותנו להביט פנימה – היא אולי הדבר שהכי חסר לנו בתקופה הזו, שבה הכול מטלטל, שברירי, ולעיתים גם חשוך.
עולם היין הישראלי מלמד אותנו דבר אחד ברור: בהירות לא נולדת ביום אחד.
כדי להגיע אליה, צריך לעבור תהליך ארוך של תסיסה, שקט, המתנה. בדיוק כמו אדם שנמצא במסע של התמודדות – עם פחד, עם אובדן, עם חוסר ידיעה.
היין לומד להתבהר מתוך הסערה.
ואנחנו – מתוך התבוננות.
לאורך השנים, ראינו כרמים שנשרפו, יבולים שנכחדו, אך אדמת היין הישראלית תמיד ידעה להתחדש.
הגפן, כמו הנשמה האנושית, נראית שבורה – אבל דווקא מתוך השורשים הפגועים, היא מוציאה פרי חדש, לעיתים מתוק יותר.
כך גם אנחנו, כעם.
ימים אלו, של שחרור חטופים – הם לא רק רגעים של הקלה, אלא של נשימה זהירה אחרי כאב ארוך.
הם מלמדים אותנו שגם כשהגפן נדמה יבשה, עמוק באדמה עוד זורם מיץ החיים.
אנחנו מתבוננים, נושמים, מנסים להבין מה נשבר ומה עוד אפשר להצמיח.
יינן טוב לא ממהר. הוא נותן ליין לנוח, לשקוע, להתבהר.
אולי גם אנחנו צריכים ללמוד לנוח.
להניח לרגע את הפחד, את הכעס, את הרעש – ולתת לדברים לשקוע.
כי רק אז, כששכבות העכירות מתפזרות, מתגלה האור.
במובן הזה, הבהירות היא לא מצב – היא בחירה.
בחירה לראות גם את הכאב, גם את התקווה, גם את האדם שמולנו.
כמו יין שנפתח לאט בכוס, גם הלב שלנו נפתח מחדש – לטעם, לנשימה, לחיים.
כשאנחנו מרימים כוס יין ישראלי היום – היא לא רק כוס של טעם, אלא של משמעות.
זהו טקס קטן של חיים, של אנושיות.
היין מזכיר לנו שהחיים ממשיכים, גם כשקשה, גם כשדמעה מתערבבת בלגימה.
ואולי דווקא עכשיו, ברגעים שבהם השיבה של החטופים מביאה איתה גם שמחה וגם כאב – זה הזמן להתבונן באמת:
להודות על מה שחזר, להוקיר את מה שנשאר, ולהתפלל על מה שעדיין בדרך הביתה.
