דורון פז מספר בספרו החדש "אם השבילים בקיבוץ יכלו לדבר" את סיפורה של תנועה ואת סיפורה של תקופה. כל האירועים המשמעותיים שהתרגשו על גיבור הספר החל מהנשיקה הראשונה ועד קבלת הבשורה על כך שחברו הטוב נהרג מתרחשים על השבילים בקיבוץ. "יש בספר הרבה הומור ונוסטלגיה שאני מאמין שכל אחד יכול להתחבר אליה".
מאת זהר נוי
אם השבילים בקיבוץ היו יכולים לדבר הם היו מספרים על סימני הזמן שעשו להם גלגלי האופניים, על רגליים יחפות שרצות במעברים מבית הילדים לחדר האוכל, למכבסה, לבית הנעורים וגם על הנשיקה הראשונה – על האהבה שהציתה את הלב, על חלומות נעורים, על שיחות המבוגרים וגם על אובדנים, אבל שבילים הם רק שבילים ואת מה שנרקם עליהם זוכרים רק הצועדים. אחד מהם הוא דורון פז, 42, שנולד וגדל בקיבוץ מגל ובגיל 40 החליט לתת לעצמו מתנה ולכתוב את זיכרונות השבילים שעיצבו את חייו בפרוזה ייחודית שנוגעת בכנות מרגשת בחיי הנעורים שנשקו לאירועי הקיבוץ, המדינה והחברה בה גדל.
הספר "אם השבילים בקיבוץ יכלו לדבר" (הוצאת ספרי ניב) שכתב דורון פז, הוא סיפור התבגרות מרתק ומרגש של נער בקיבוץ בשנות התשעים של המאה הקודמת שמביא איתו ניחוחות חדשים משבילי הקיבוצים ומחזיר את הקורא באחת לרוח התקופה בה הכול היה תמים או כמו שדורון אומר: "תקופה בה למדנו את הכול דרך התנסויות ברגליים יחפות ולא דרך מסכים. זאת הייתה תקופה אחרת בקיבוץ בה הגבול בין הפרטי לקולקטיבי בין מה שהיה שייך לקיבוץ ומה שלמדינה היה מטושטש מאוד".
דורון פז, אב לשניים, עוסק בפיתוח עסקי של חברות בתחום האנרגיה.
זהו תחום שונה מתחום הספרות – איך בכל זאת מתחברים הכתיבה ואתה?
"שנים רבות חלמתי לכתוב את הסיפור של שגיא בין ארויה ז"ל, חבר שנהרג בתאונת טרקטור כשהיינו בכיתה י"א. מאותו ערב שהודיעו לנו על מותו רציתי לכתוב את הסיפור כדי לשמר את הזיכרון שלו, משם זה כבר קיבל כנפיים משל עצמו".
ובכל זאת, את הסיפור האישי שלך אתה כותב ממרחק, נותן לדמות הראשית שם חדש – תומר שכל הסיפור כתוב מנקודת מבטו, דבר שמרחיק אותך מהאוטוביוגרפיה עליה הסתמכת – למה לא כתבת את הסיפור שלך בצורה ישירה?
"רציתי לתת לדמויות את החירות לחיים משל עצמם, רציתי לאפשר לעצמי לכתוב בלי לחשוש שמא הדברים ייתפסו ויתפרשו בצורה כזאת או אחרת. רציתי שהספר יהיה מזוהה עם הצביון ועם הזיכרונות שאספתי בדרך, אבל שלא תהיה עדות אחת לאחת. לא רציתי לכתוב ביוגרפיה – הפרוזה נשענת על הזיכרונות שלי, אבל היא משוחררת מהמחויבות אליי אחד לאחד – אני כותב בספר דברים אינטימיים ולא רציתי שגיבורי הסיפור ירגישו לא בנוח – המשפחה הקרובה והחברים וגם בנות הזוג מאותם שנים.
נקודת הפתיחה של דורון פז היא מותו של חברו הטוב – שגיא בן ארויה ז"ל. הוא זוכר את היום הזה בדיוק של שניות, כל תנועה, כל מילה, כל צלצול טלפון ואפילו את צליל קולה של רותלי אימו של שגיא שחיפשה אותו וחשבה שאולי הוא אצלו. "שגיא היה בן קיבוץ משמר השרון והכרנו בכיתה ב' כשלמדנו יחד בבית ספר האזורי. היינו החברים הכי טובים, הוא היה בחור מיוחד במינו – קצת אחר ושונה מכולם – ילד טבע עם טוב לב נדיר שחשב וראה דברים במהות שלהם. הייתה בינינו חברות נצח כזאת, הרגשתי קרוב אליו והוא אלי והמוות שלו היה בהחלט אירוע מטלטל".
איך זה קרה?
"זה היה בערב ראש השנה כשהיינו בכיתה י"א קצת לפני שיצאנו לארוחת ערב בקיבוץ. רותלי אימא של שגיא ז"ל התקשרה לשאול אם ראיתי את שגיא כי הוא לא חזר הביתה והם לא מצאו אותו בשום מקום. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזאת הפעם הראשונה ששמעתי את קולה בטלפון, בדרך כלל היינו נפגשים אצלם בבית או בשבילים של משמר השרון. באותו יום לא נפגשנו ולא ראיתי אותו, הצעתי לה לחפש אצל חברה נוספת במושב עולש והייתי בטוח שתמצא אותו מייד. מה שקרה הוא שבקיבוץ כמו בקיבוץ היינו נוסעים על גבי הטרקטורים ולא ממש ייחסנו חשיבות לסכנות – היינו נערים. במהלך נסיעה בבריכות הדגים של הקיבוץ שגיא התהפך עם הטרקטור למים ונמצא ללא רוח חיים. לקח זמן עד שמצאו אותו. בתשע וחצי בערב שוב צלצל הטלפון, חשבתי שזאת רותלי שרוצה להגיד שמצאו את שגיא וכי הכול בסדר, אבל על הקו היה חבר אחר שביקש ממני לצאת החוצה לשביל כדי לספר לי משהו. לא ידעתי מה מחכה לי וכשיצאתי החוצה ראיתי אותו כשפניו המומות והוא אמר לי: "שגיא בן אוריה נהרג בתאונת דרכים".
מה קלטת באותו הרגע?
"זה בום, הלם, כמו לקבל מכת חשמל. כל הגוף חטף זבנג ועד היום חיה התחושה הזאת לי בגוף. קשה לתאר את הרגע הזה, הוא מטלטל מאוד, בייחוד כשאתה כל כך צעיר ובלי שום הכנה מוקדמת".
מהמקום הזה קיבל הספר "אם השבילים בקיבוץ יכלו לדבר" כנפיים וטס לעולמות נעורים בשבילי הקיבוץ.
יש לא מעט ספרי פרוזה שמתארים חווית נעורים בקיבוץ, במה שונה הספר שלך מכל ספר זיכרון אחר על הקיבוץ?
"אני לא שייך לתקופה בה ישנו בבית הילדים, אבל כן שייך לדור הסנונית האחרונה בחוויית בית הנעורים. למעשה הייתה השכבה שלי המחזור הלפני אחרון ללינה בבית הנעורים, כך שהספר מייצג את קו תקופת התפר לפני המעבר להפרטה בקיבוץ. יחסית לספרות על אודות הקיבוץ נכתב מעט מאוד על התקופה הזאת".
אז מה קרה שם בשבילים?
"חיי הקיבוץ מתרחשים בחוץ, בייחוד בתקופה בה אני גדלתי כשלא הייתה בבית פרטיות ולמעשה גם לא בחוץ. קיבוץ זה מקום קטן – כולם אוכלים בחדר אוכל, ישנים בחדר נעורים, הולכים לאותו בית ספר, המקום הפרטי הוא הרגעים האלה על השבילים. גם בספר השיחות היותר רציניות מתרחשות על ספסל בפינה שקטה. בעצם עד שהתגייסתי לצבא הקיבוץ היה קיבוץ לכל דבר, בגיל 16 עברתי לבית הנעורים, היה תקציב לכל משפחה, כל ההוויה הייתה קיבוצית, חוזרים מבית הספר הולכים לארוחת צהרים וערב בחדר אוכל, כולל ביום שישי – החוויה הייתה קולקטיבית, המקום השקט היה המעברים בשבילים, שם התחרשו הסיפורים האמיתיים".
את הספר התחיל לכתוב דורון כמתנת יום הולדת לגיל ארבעים ולמרות שסיים אותו יחסית מהר, יציאתו לאור התעכבה בשל מחלתם ומותם של שני הוריו בהפרש של כמה חודשים.
אתה נחשף בספר ברגעים אינטימיים מאוד, עד כמה עצרת את עצמך שלא יזהו שזה אתה או שהדמויות יזהו את עצמן?
"ההרחקה של הדמויות מהדמויות המקוריות נותנת חירות לשחק עם המציאות ולשלב בה דמיון כך שמי שקורא ומכיר אותי יודע לעשות את ההפרדה. אני יכול להעיד שאני חשוף בספר, רציתי ללכת עד הסוף ולא לצנזר אירועים ולשמחתי אני זוכה על כך להרבה פירגון".
יש קטע שאהוב עלייך במיוחד?
"יש לי לא מעט קטעים אהובים, אבל לא אעשה ספוילרים, קטע אהוב במיוחד הוא זה שמספר על חתונת הוריי בקיץ 1975 בעין החורש. באותה תקופה לא היה נהוג להכניס רב לקיבוצי השומר הצעיר, ולכן התחתנו ההורים ברבנות בחדרה ואת החופה בקיבוץ ערך "הרב" המקומי אבא קובנר ז"ל. התמונה נמצאת אצלי עד היום על שולחן העבודה. התמונה מסמלת מבחינתי את רוח התקופה ואת השינוי שעברנו עם השנים".
מה אתה הכי מבקש לעצמך שהקוראים יקבלו מהספר?
"שיתחברו לעצמם דרך חוויות הנעורים של גיבורי הספר כי בסוף זה לא משנה על איזה שביל אנחנו צועדים נעורים הם נעורים וקונפליקטים יש לכולם. הייתי רוצה שאנשים יפתחו לזוויות שונות בתקופת החיים ויצללו בהנאה לעולמו של תומר. יש בספר הומור ונוסטלגיה שכל אחד, ולא רק מי שהתבגר בשנות התשעים יכול להתחבר אליה".
הספר "אם השבילים בקיבוץ יכלו לדבר" זמין בחנויות הספרים המקוונות
דורון פז (צילום: יעל בריל)
