מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
אדם אחד נוגע בלבו של האדם השני, כאשר החוויה היא הדדית ויש רצון להעניק מבחירה.
ככל שרגעים אלה נעשים נדירים יותר ו/או כאשר נעלמת יכולת זו, למעשה מבצבצת הפרידה האפשרית. גם אם רק במשמעות הפסיכולוגית.
הטענה החד-משמעית של J.Zinker היא כי אין משמעות להחלטה על קיום מסגרת זוגית ללא חוויה פסיכולוגית זו. לדבריו, כאשר בן-זוג חושב שהוא יודע מראש מה תהיה התגובה האפשרית של בן -הזוג השני ולא טורח לבדוק, כשנעלמת הסקרנות והרצון לבדוק הלכה למעשה מה קורה לזולתו, כשהוא מתחיל לראות את בן/בת זוגו בצורה סטריאוטיפית – אבד הקשר, נעלם בו הריגוש המחייה את הזוגיות.
במצב כזה, גם אם בני הזוג נשארים בקשר ומחליטים על חיים משותפים, גם אם עדיין מסוגלים לנהל דו-שיח בכדי להגיע לפתרון בעיות מעשי, הם עדיין אינם יוצרים אינטימיות, משיכה רגשית וסקרנות. אלו שני אנשים המנהלים משק בית משותף.
מתוך הספרות המקצועית עולה שגם כאשר יש משבר בחיים הזוגיים, המנבאים הטובים ביותר לאפשרות של פרידה הם העדר קבלת השוני וחוסר הכבוד ההדדי.
האם תתכן זוגיות ללא מריבות?
התשובה היא חד-משמעית : לא !
מריבות כשלעצמן יכולות להצביע על שונות וכאשר הן כאלה ובני-הזוג מסוגלים להגיע לפיתרונות בהם יש כבוד לשוני ולגיטימציה לראייה שונה – זהו סממן טוב בזוגיות המעיד על עמידות הקשר, למרות הטלטלה שיש באי-ההסכמה.
המריבה גם יכולה ליצור געגוע לאינטימיות, התחדשות והעמקת הקשר.
ישנן אפילו גישות טיפוליות המשתמשות במריבות כדי לגרום לבן/בת הזוג להפוך להיות מרפא פצעים מהילדות.
לסיכום, המתנה הטובה ביותר שהורים יכולים להעניק לילדיהם היא אהבה הדדית כלפי בן/בת זוגם תוך כדי שמירה על הנבדלות ועל הזהות האישית.
