מסיכות

פעם האמנתי שחג פורים הוא חג לילדים, הזדמנות של פעם בשנה להיות מישהו אחר. היום אני מבינה שהחג הזה הוא בעצם חג למבוגרים- להיות מי שהם באמת.
הרי כשהיינו ילדים לא היינו צריכים את פורים כדי להשתחרר, יכלנו להיות כל מה שנרצה. רצנו, השתוללנו, צחקנו, נפלנו. היינו אנחנו עצמנו באמת. אם רצית היית מטפס על העץ הכי גבוה בסביבה, ולא היית צריך גלימה של סופרמן בשביל זה. היום? היום זה בדיוק ההיפך- אנחנו רוב היום מחופשים, יש מי שיותר ויש מי שפחות. ובפורים ניתנת לנו ההזדמנות קצת לשים בצד את המסיכות.
מסתבר שככה זה להיות "גדול", המסיכות הן חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים שלנו. וזה בסדר.
יש למשל את המסכה שאנו שמים בעבודה, כזו שמשדרת "אני הכי נהנית ממה שאני עושה״.
יש את המסכה של החברים הרחוקים – זו של ״הכל דבש ואיך אצלך ."
יש את מסכת הרעיה המושלמת, האמא המתקתקת, ועוד רבות ומגוונות.

אנחנו מייצרים מסיכות כדי להשתלב בסביבה בצורה הטובה ביותר. וזו לא צביעות, זו היענות לקודים חברתיים מחייבים. מסיכות גם משרתות את הדימוי שאנו רוצים ליצור לעצמנו ולהציג כלפי הסביבה, הן מגינות עלינו מלחשוף את עצמנו לגמרי, ובזכותן אנחנו מצליחים לעמוד בציפיות שנדמה לנו שיש מאתנו ולשמור על הצורך שלנו לעמוד בסטנדרטים של החברה, החברים והמשפחה.
עד כאן נפלא. או לפחות בסדר. ככה התרגלנו.
הבעייה מתחילה במקרים בהם אנשים מבלבלים בין המסיכה לאני האמיתי, כשמרוב שאנחנו מאמצים את המסיכה ומפחדים להשאר בלעדיה, אנחנו קצת מאבדים את האותנטיות שלנו ונשארים איתה, לפעמים בלי שנשים לב בכלל, גם ביחסים הכי קרובים לנו.

ואי אפשר לחיות כך, לפחות לא חיים מאושרים.

כי האמא המושלמת שלעולם לא מתעייפת, הרעייה התומכת שמתחזקת זוגיות לתפארת, הבעל שמנהל את עניניי הכספים ביד רמה ודואג לרווחת כולם, איש העסקים המוצלח והקר, כל אלו סביר שמתישהו יגיעו לנקודה שבה ירגישו שהתרחקו מדי מעצמם או לבשו את המסיכה יותר מדי זמן. בנקודה זו משהו יקרה כי הם לא יוכלו להמשיך.
אלו הנק' של הפיצוצים , לפעמים מתפתח דיכאון או שנאה עצמית , יחסים עולים על סרטון, מתחילים הריבים , אנשים נשברים.

אבל גם אם לא נגיע כ"כ רחוק, מי יכול לצמוח ביחסים לא אותנטיים ?
איך נצא מסופקים, מאושרים ומועצמים באמת אם זה לא אנחנו שם ?
וכמה זמן נחזיק ככה מעמד?
האם במקום שבו יש מסיכות גם מאחורי דלתיים סגורות יכולה להתפתח אהבה אמיתית ?
אז עצתי להיום היא:
שמרו על המסיכות, הן שומרות עלינו לפעמים, אבל זכרו גם לאוורר אותן מפעם לפעם. קוראים לזה אותנטיות.
הפרדוקס הגדול הוא שאנשים הכי מתחברים לאנשים כנים ופתוחים, אולי כי כולנו רוצים להיות שם בעצמנו. אולי כי זה דורש המון אומץ.
אז אל תפחדו להביא את עצמכם באותנטיות שלכם למערכות היחסים החשובות לכם, להיחשף, אולי להיות יותר פגיעים, אבל לפחות להיות באמת נוכחים. זה שווה את זה ויעשה רק טוב. לכם, לצד השני ולקשר שלכם.

חג פורים שמח

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן