זכות הפרט, הזכות שלי.

התקופה האחרונה מציבה אותנו במידה רבה בליבה של שאלה מהותית על העמדת זכויות הפרט מול זכויות המדינה ועל כוחה של המדינה בשמירה או אי שמירה על זכויות הפרטים המרכיבים אותה. על מעטה הדמוקרטיה והחוק בו נאחזת המדינה בקביעת התקנות והכללים עבור כל אזרחיה.

על צמד המילים "זכויות הפרט" נאמרו ונכתבו, מילים רבות על ידי מומחים גדולים מתחומי מדעי החברה והמדינה, מילים רבות מדי.

מבחינתי זכויות הפרט הן לא עוד מושג לשיח סוציולוגי, מדיני או פוליטי. הן המהות של הקיום האנושי.

הקיום האנושי מורכב ממכלול של זכויות טבעיות של הפרט, הזכות לביטחון, הזכות לאהבה, הזכות לחירות הבחירה, הזכות למחשבה עצמאית, הזכות להבעת דעות עצמאית, הזכות לאמונה עפ"י בחירה. הזכות להיות מי שהוא או היא.

בעולם אוטופי אם כל הזכויות הללו היו נשמרות  לא היינו מגיעים לכיכרות, לא היינו מתים במלחמות.

בעולם אוטופי המדינה הייתה הופכת לכלי באמצעותו היו זכויות אלה נשמרות ולא להיפך.

בעולם אוטופי זכויות הפרט הטבעיות היו הופכות לתשתית החוקתית של הארגון הזה שנקרא מדינה.

ברמה האישית, אני יודעת שמימוש זכויותי הטבעיות לא באמת קשור לנסיבות או לסביבה שבה אני חיה. עוד אני יודעת שהמציאות הכואבת אותה אני חיה ביומיום, כאן במדינה שאני כל כך אוהבת, נועדה לעזור לי לפגוש את גבולות ההתייחסות שלי לנושא הזכויות הטבעיות. עכשיו זו הזדמנות מצוינת עבורי להגדיר מחדש את המרכז הפנימי שממנו אני פועלת, לשאול את עצמי שאלות על מידת הכיבוד של זכויותיהם של האחרים בחיי, לבחור מחדש מתוך חופש לחיות ברוח זכויותי הטבעיות.

זכותי.

זכותנו.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

 
גיליון החודש
שער מגזין 91
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן