הזהות האישית של כל אדם היא סיפור חיים שלם – לא קבוע, לא חד-ממדי, אלא דינמי, מתהווה, חוקר ומתעצב בכל שלב בחיים. היא נוצרת מהמון שכבות: הערכים שגדלנו עליהם, הבחירות שעשינו, מערכות היחסים שצבעו אותנו, הטעויות שהעזו ללמד אותנו.
"דע את עצמך"– אבל מי זה "עצמי"?
כבר אפלטון כתב: "דע את עצמך", אבל במציאות המורכבת של ימינו, הידיעה הזו דורשת אומץ. במיוחד כשהחברה מכתיבה תבניות נוקשות למה זה "גבר", מה זה "אישה", ואיך "נכון" להתנהג.
הזהות המגדרית – האופן שבו אנחנו חווים את עצמנו מבפנים – לא תמיד תואמת את הציפיות של הסביבה. יש גברים שלא מרגישים גבריים "כמו שצריך", נשים שלא מוצאות אתעצמן בהגדרות חברתיות, ואנשים שלא מרגישים שייכים לאף אחת מהקטגוריות. והאמת? כולם חלק מהסיפור האנושי.
הפסיכולוג אריק אריקסון, שעסק רבות בהתפתחות הזהות, טען שהזהות אינה מצב – אלא תהליך מתמשך של חיפוש.
חוקרים בני זמננו מדגישים את החשיבות של קבלה עצמית וחברתית כאבן יסוד בבריאות הנפשית – במיוחד בקרב בני נוער וקהילת הלהט"ב.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת פגיעות ואותנטיות, ניסחה זאת כך: "אותנטיות היא הבחירה היומיומית להופיע כמי שאתה, באמת, ולהניח בצד את מי שאתה חושב שאתה אמור להיות."
כאדם, הזכות לזהות אישית מלאה היא בסיסית. אבל כחברה – התפקיד שלנו הוא לוודא שכל אחד ואחת ירגישו שיש להם מקום.
להפסיק לתייג. להוריד שיפוט. לאפשר.
כי מה שנראה לנו ,אחר" – הוא פשוט אדם אחר עם סיפור אחר. וכשהמבט משתנה – גם הלב נפתח.
לסיום – שאלה אחת לעצמנו
העולם משתנה. הזהויות משתנות. אנחנו משתנים.
אז אולי השאלה הכי חשובה היא לא רק:
"מי אני?"
אלא גם:
"האם אני מאפשר לאחרים להיות מי שהם?"
