ד"ר שמשון שטרן מתאר בספרו "ענקים מתים זקופים" את הסיפור הלא ייאמן של אביו אדם וחבריו ממחנות ההשמדה שחיסלו לאחר השואה עשרות נאצים באירופה ובדרום אמריקה
מאת זהר נוי
אחרי שכתבו עשרות אלפי ספרים על תקופת השואה נדמה שכבר אי אפשר לחדש עוד דבר בנושא, אבל מסתבר שכגודל הזוועות כך גודל היריעה של הסיפורים שלא סיפרו, כפי שמוכיח הספר המרתק "ענקים מתים זקופים" שכתבו ד"ר שמשון שטרן ודורון רוזנבלט.
הספר מתאר לראשונה את מסע הנקמה של אדם שטרן וחבריו שנקמו וחיסלו במשך שני עשורים עשרות נאצים באירופה ובדרום אמריקה. במשך שלושים שנה הסתיר אדם את מעשיו עד שבנו שמשון דרש הסברים על התנהלות הבית כשאביו הרבה להיעלם לחו"ל לתקופות ארוכות והיה משקר פעם אחר פעם. בסופו של דבר התרצה אדם וחשף את האמת בפני בנו.
כעבור כשלושים שנה מפגש מקרי של שמשון עם מטופל בשם דודי לוקח את שניהם למסע מטלטל. דודי שאביו ליאון ברח מהבית בגיל 15 והצטרף לפרטיזנים במערות של צפון יוון נושא גם הוא סיפור שילווה אותו כל חייו, אותו גילה בסדרת מפגשים שמארגנים הבנים בין האבות. סדרת השיחות בין ליאון המוחצן בלשונו הבוטה והצעקנית ובין אדם המופנם והעדין הופכת למסע מרגש ומטלטל בזמן שבמהלכו שומעים שמשון ודודי את סיפור החיים המלא של שני האבות – סיפור שמשאיר את שניהם המומים. בעלילת המשנה מככבת אהובתו של שמשון שמאמצת זקן תימהוני שחי בעליבות בחדר מוזנח ומטפלת בו כמו בבנה עד מותו. בצוואה שהשאיר מתגלה סוד דרמטי מעברו של הזקן. סוד שסוגר את המעגל שהתחיל בקשר המרגש בין אדם לבין ליאון.
הספר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון סיפורו של אדם שטרן במלחמת העולם השנייה ואחריה. "אבי בא ממשפחה אמידה והיה עורך דין בוורשה", מספר ד"ר שטרן. "כשהוא היה בגטו שנתיים לאחר פרוץ המלחמה, הוא הבין שזה לא ייגמר טוב ותכנן מסלול בריחה שהיעד הסופי שלו היה סין. למה סין? כי הוא שמע שהסינים מקבלים את היהודים בצורה טובה. הוא שיחד את השומר כדי שייתן לו ולבני משפחתו לברוח מהגטו, אבל רובם לא רצו לברוח כי טענו שלא יקרה דבר. בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע רק שישה (בני משפחה) והם היחידים שנשארו בחיים מתוך המעגל הקרוב".
החלק השני בספר מגולל את סיפורו של שמשון שטרן, זמר בינלאומי שמזכיר בגוון קולו את אליל נעוריו אלביס פרסלי שנודע בארץ ובחו"ל, רופא שיניים ותיק וידוע, חלק בלתי נפרד מהבוהמה של תל אביב. הספר מעוטר באיוריו של דורון רוזנבלט ויש בו קודי סריקה בעזרתם אפשר להאזין ל-16 שירים שכתב וביצע ד"ר שמשון שטרן שקשורים לפרקי הספר. את שיר הנושא הקליט דויד ברוזה, מטופל וחבר ותיק של ד"ר שטרן.
אתם מוזמנים להאזין לשירים של שמשון שטרן אותם תמצאו ביוטיוב תחת השם Samson Stern – DrSean".
מה פירוש שם הספר "ענקים מתים זקופים"?
"זה המשפט שמסיים את הסיפור על אבא שלי. סיפור הרואי של אדם שלא הסכים לקבל בהכנעה את הגורל המשפיל של היהודים בשואה והוא ללא ספק ראוי לתואר ענק. הוא היה אדם חזק מאוד פיזית ואחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, בעל זיכרון פנומנלי שידע שבע שפות על בורין. זכיתי שאדם כזה היה אבא שלי".
ד"ר שמשון שטרן נולד בשנת 1946 במחנה עקורים בגרמניה ובגיל שנה וחצי הגיע עם הוריו לתל אביב. לדבריו הוריו לא דיברו על מה שעברו בשואה. "כשגדלנו אבי סיפר על הבריחה מהגטו בלי לנדב יותר מדי פרטים ואימי הייתה בונקר. עד יומה האחרון לא דיברה על כך. הייתי שומע צעקות מתוך שינה, אבל לכל חבריי היו הורים ניצולי שואה וזה נתפס אצלי כנורמלי".
בשנת 1971 חלה אדם שטרן בסרטן ועבר כריתת כליה. ארבע שנים לאחר מכן החליט לשתף את בנו שמשון בסוד ששמר בליבו במשך 30 שנה. "הוא פחד שהוא לא יחיה הרבה זמן ובאחד הימים אמר שהוא חייב לספר לי את כל הסיפור", נזכר שמשון. "היות שהוא לא רצה בשום פנים ואופן לחשוף בפניי את סודו בארץ הוא הציע שניסע ליעד מסוים בחו"ל ושם כשיהיה לו שקט נפשי יספר. נסענו לאמסטרדם ובמשך שלושה ימים הוא לא הפסיק לדבר. הייתי המום. הוא סיפר לי בין השאר שכשהם ברחו ניסו להרוג אותו המון פעמים והוא הפך למכונת הרג מדופלמת. הוא אמר לי: 'למדתי להרוג בן אדם בתוך חמש שניות גם אם הוא החזיק נשק'".
איך?
"הוא נשא סכין אחת בנעל וסכין אחרת בחגורה שהצילו את חייו פעם אחר פעם. כששאלתי אותו מאיפה הוא השיג את הסכינים אמר לי בהומור שהיה אופייני לו: 'זה היה בהשאלה מקצין פולני'".
איך הגבת?
"הייתי בהלם. אבא שלי שתמיד הלך עם חליפה ועניבה הוא מכונת הרג? לא הבנתי על מה הוא מדבר. שאלתי אותו 'למה הסתרת את זה כל השנים? אני הייתי מתפאר בכך'. הוא השיב: 'אתה לא מבין. כל לילה מגיעים אליי פרצופים של אנשים שהרגתי'. הוא רצה להתרחק מזה כל חייו. כשהוא סיפר לי את הסיפור התחברו לי הרבה דברים כמו למשל העובדה שאבא שלי מעולם לא חיבק אותי. הוא פחד לאבד אנשים קרובים אליו. הוא אהב אותי מאוד, אבל הוא לא ידע איך להראות את זה. היה לו נתק רגשי".
יש עוד מישהו במשפחה שידע את הסיפור הזה?
"אחי שצעיר ממני בשבע שנים לא ידע כלום עד שכתבתי את הספר. רק אז סיפרתי לו. אימא שלי ידעה חלק מהדברים, לא הכול. אבא שלי ניסה לגונן עלינו, ולכן שמר את הסודות לעצמו. אגב, יש עדיין הרבה דברים שאני בעצמי לא יכול לספר, אבל מה שכתבתי מספיק בשביל ספר מטלטל".
הסיפור המשיך כשאדם בישר לבנו שהמסע שלהם ממשיך לפרנקפורט: "הוא אמר לי שאנחנו הולכים לפגוש בן דוד שלו מדרגה שנייה וחברים שלו. הגענו לדירה, שם קפץ עליי מישהו כשספר תנ"ך בידו והשביע אותי שכל מה שאשמע בפגישה לא יצא אף פעם מפי והזהיר אותי שאם יתגלה שדיברתי – הוא יהרוג אותי. לכל הנוכחים בחדר היו שמות קוד. הם התחילו לספר לי שהם חבורה של נוקמים כבר 20 ומשהו שנים והורגים עשרות נאצים שפגעו במשפחות שלהם ובהם. אבא שלי התברר שהיה האחראי על הלוגיסטיקה של המחתרת הזאת ועל התכנון. זה היה סיפור הזוי לגמרי והייתי המום לחלוטין. לא ציפיתי כלל לדבר הזה. אז הם סיפרו לי שיש כמוהם עוד עשרה ארגונים לפחות שפועלים בשקט מתחת לרדאר. בגיל 61 אבא שלי עזב את הארגון".
אביך חש הקלה כלשהי ברגע שהפך אותך לאיש סוד?
"כן בטח, הרגשתי שהיה חשוב לו מאוד שהסיפור לא ילך לאיבוד ושהוא יועבר לדורות הבאים. אבי היה בטוח שנותר לו זמן קצר לחיות וגם הרופא שלו היה משוכנע שנשארו לו כמה חודשים. בסופו של דבר הוא חי עד גיל 96 והרופא שלו מת אחרי עשר שנים".
עד כמה הסיפור שכתבת קרוב למציאות?
"הוא קרוב למציאות, אבל אני קצת עידנתי את הדמויות הראשיות. הייתה בהם סוג של אלימות של מי שחדור מטרה ויוצא למסע נקמה חולנית. היה חשוב לי לתאר את המציאות, אבל להציג את הדמויות הראשיות כפחות אלימים".
מה המסר של הספר?
"אין מסר עיקרי. פשוט רציתי להוציא את הסוד הזה שהיה בתוכי הרבה שנים ולא סיפרתי עליו לאיש כי פחדתי שאם אני אחשוף את מה שאני יודע אני עלול להכניס את אבא שלי ומי מחבריו שבחיים לכלא להרבה שנים. כשכתבתי חשבתי בעיקר על הנכדים. היה חשוב לי שהם יידעו במיוחד כי המשפחה של אשתי הראשונה היא מתאומי מנגלה. זה צד לא כל כך יפה של השואה. אני הבאתי את הצד השני – של היהודים שנלחמו, ולכן היה חשוב לי שהנכדים ושכל עם ישראל יכירו ויידעו מי היה אבא שלי ומה הוא עשה עם החברים שלו בשם העם היהודי".
לסיום, אי אפשר שלא לשאול את השאלה הכי מתבקשת – מה אבא שלך היה אומר על הספר?
"שאלה טובה. ברגע שיצא הספר לאור עליתי לקבר שלו והנחתי את הספר על המצבה שלו בתוך ניילון. מה הוא היה אומר על הספר? אני מאמין ומקווה שהוא היה גאה בו".
צילום: מתי שטרן
