המחזה "סקופ" מאת יאיר פקר

איילת יובל דרזנר, כתיבה למטרה [email protected]

להצגה סקופ הגעתי בזכות כותרת אחת שכמו שאומרים "עשתה לי את זה" והיא: "לעולם לא מאוחר מדי להגשים חלום".

%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%a4%d7%a7%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%96%d7%90%d7%99יאיר פקר, מחזאי ותסריטאי, ששמו הולך לפניו, החליט הפעם לכתוב תסריט שנוגע בנושאים שכואבים ומחברים את כולנו: פוליטיקה, עיתונאות, זוגיות וייצר ההגשמה העצמית, שכל אחד פוגש אותה בתחום אחר בחייו ויפעל רבות למימושה.

מדובר בהצגה נפלאה שגורמת לקהל לחשוב על הנושאים הצפים במחזה ואיך כל אחד מאתנו היה מתמודד איתם לו היה בנעלי השחקנים.

המחזה "סקופ", מביא את סיפורם הדרמטי של עבדול רחים, ערבי ישראלי שנכדו זקוק לניתוח מציל חיים ומנגד של בני מינטוב, עיתונאי במשבר תעסוקתי ונפשי, אחרי שנים ארוכות של ניסיונות עקרים להוליד פרי בטן, בתקופה לחוצה לפני נסיעה ביחד עם אשתו לברזיל כדי לאמץ ילד.

הסיפור הדרמטי מתגלה 19 שנים מאוחר יותר. כאשר הנכד של עבדול – מייק, סטודנט שלומד בארצות הברית, פוגש בישראל את בני מינטוב. בעת הזו, בני, הוא סופר מצליח שמתכונן לבכורה של סרט שנעשה על פי רב המכר שכתב. אלבום בולים שהוטמן באדמתו של עבדול רחים, מאיים לגלות את הסוד ולמוטט את הכול.

בתחילת המחזה הבמה ריקה. מימין מנגן במקצבים שונים ערן לוי, אשר מכניס לאווירה. לרגע נדמה שהעובדה שהבמה ריקה שאולי חסרים אביזרים, אך לא כך הוא. המסר הוא – התמקדו בתוכן, בניואנסים הקטנים, בטונים ובמשחק של השחקנים ולא בתפאורה וזאת תודות לבמאי סהר לחמי. בהמשך ההצגה מצורפת תפאורה של סלון ובזכות הפשטות שבה הצופה מרוכז בלבטים ובתחושות שהמחזה גורם לו ולתפיסתי אלו הם לבטים עליהם אנו משוחחים בשיחות סלון עם חברים ומשפחה – זו בדיוק התפאורה שהמעניקה כוח למחזה.

יאיר פקר השתמש בכל מיני משפטים שניתן להיתקל בהם במציאות היומיומית שלנו ולבטח אם אתה עיתונאי. הנה 2 מהם:

 "תישאר בהנדסת בניין, לפחות תבנה ולא תהרוס".

"סוד שידוע ליותר מאדם אחד אינו סוד אלא מקור לסחיטה".

אסף ניב, בתפקידו כ"בני העיתונאי" עושה עבודה נהדרת. הוא חודר למחשבות ומביא את הצדדים של האדם והעיתונאי המתלבט כיצד נכון לפעול כאדם וכיצד נכון לפעול כעיתונאי – מי ינצח המצפון ? החוכמה ?

תמרה סטיל, בתפקיד "אשתו של בני", גרמה לי לחוש את אותו חוסר נוחות שהיא חווה בדילמות המחזה והתפקיד שהיא מגלמת מתפתח תוך כדי ההצגה – משחק נפלא !.

איתי ולמן בתפקיד "הבן" הוא דמות שבזכותה הקהל זוכה להומור בסיטואציה המורכבת. איתי מגיב אליה מנקודת מבט של בחור מתבגר ותכליתי.

עוד משחקים במחזה: רוני ששון, בועז נחום ודביר פרץ.

מה הוביל אותך לכתוב את המחזה ?

"את מתחילה בנקודה מסוימת ואת לא יודעת היכן הסיטואציה תסתיים. העובדה היא שלתקשורת כיום אין גבולות, הכל מותר בראליטי, אני החלטתי לגעת בקיצוניות. מה עוד יכול לקרות פה ואולי אפילו קרה ? בוא נעשה את הסיפור הזה על ערבי שבגלל שהוא ערבי, הוא לא מקבל את התמיכה לה הוא ציפה ומשם הכתיבה שלי החלה. לאט לאט היא קיבלה תפנית של הקרבה למען הילדים. עד כמה אדם מוכן ללכת רחוק כדי לשמור על המשפחה שלו. הרעיון יכול לקרות מחר עם דאע"ש ובכל מקום בעולם.

אני חושב שלהראות שבני לא חשב על הסקופ אלא על הבעיה שהוא עלול ליצור אם לא יתמקד בנסיעה שלו לברזיל, היא דבר שיכול לקרות לכל אחד. אני רוצה שהקהל יצא מהמחזה עם המחשבה: כשאתה נמצא עם המשפחה והבית בוער את מי תציל קודם ? זרים או את המשפחה שלך."

מה הדבר הבא?

"לא משהו שקשור לפוליטיקה."

איך הגעת לשחקנים ?

"הלכתי ל"תיאטרון קרוב" בתחנה המרכזית, אותו מנהל ניקו ניתאי. בכל שנה יש להם הצגה בשם "האזרח כאן". ניקו ודורית ניתאי (ביתו) הביאו צוות שחקנים עם במאי והעמידו את ההצגה. אחרי מספר הצגות אחד השחקנים פרש והתחלף ומאז את בני מגלם אסף ניב. שאר צוות השחקנים שאני מאוד מעריך, קבוע.

ההצגה החלה בסמטה ביפו, עברה ל"בית תמי" בשינקין, בהבימה, בחאן בירושלים ועכשיו הגיעה לת"א."

על מה אתה אוהב/ מעדיף לכתוב ?

"אני אוהב לכתוב על אנשים בסיטואציות שיכולות להתאים לכל מקום בעולם ובזכות זה ההצגה הופיעה גם באמסטרדם ובלונדון.

בהוליווד אומרים "עשית משהו ולא סיפרת, זה כאילו לא עשית". אני אשמח לקבל משוב מהקהל לגבי ההצגה, למרות שהחומר "נפיץ".

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן