"הכלא עשה לי רק טוב"

דניאל א. דרבקין, מדבר על הספר שכתב בכלא ("פנקסי חרמון"), הסיבות שהובילו אותו לאבד את כל מה שהיה לו בחיים, חוץ מהדבר החשוב ביותר, ואיך צמח מהמקום הכי נמוך

מאת זהר נוי

הסיפור של דניאל אריה דרבקין הוא סיפור על אדם שהיה לו הכל – קריירה נהדרת, רווחה כלכלית ומוניטין ללא רבב – והוא איבד את הכל בגלל בחירות גרועות במיוחד.

דרבקין, תושב נתניה בן 45, הוא אב חד הורי לילדה בת 14, בעל תואר במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת נוטינגהם באנגליה. במשך 13 שנה עסק בעריכת דין, עד שמעל בכספי לקוחותיו ונשפט לשלוש שנות מאסר.

"אין דרך קלה לומר את זה: סטיתי מדרך הישר ושילמתי על כך את המחיר", הוא אומר ומנסה להסביר את הרקע. "נכנסתי לסחרור פיננסי בגלל השקעות כושלות שעשיתי וטעויות גסות בשיקול דעת. נתתי אמון באנשים שניצלו את חוסר ניסיוני בעסקים והונו אותי בצורה אכזרית ובסכומי עתק. ברגע האמת, במקום להודות בכישלון ולספוג את ההפסד, בחרתי לחלל את הכבוד המקצועי שלי ולבגוד בחובת האמון שלי כלפיי לקוחותיי: השתמשתי בכספים שהם הפקידו אצלי למשמרת בשביל לנסות ולהיחלץ מהבור האישי שלי. לא התכוונתי לגנוב שום דבר מאף אחד ועשיתי הכל על-מנת שאיש לא ייפגע. אולם ברגע שאתה חוצה קו אדום כה בסיסי, הכל עובד נגדך, ובמוקדם או במאוחר גורלך נחרץ. הפסדתי הכל. את שמי, את כבודי, את כל הרכוש של משפחתי ושל אנשים קרובים נוספים שהתגייסו לעזור לי, וחמור מכל – את כספם של מי ששמו בי את מבטחם הן כבעל מקצוע והן כאדם. הגעתי לקצה הנגדי של כל מה שחונכתי להיות. מאיש שמייצג זכויות ואינטרסים של אנשים בהתאם לחוק, הפכתי לעבריין, פושע, אסיר.

"שישה עשר פנקסים זעירים, חמש מחברות וצרור דפי פוליו. חוץ מהטרנינג שלבשתי, זהו המטען היחיד שנשאתי עמי מבעד לדלת הברזל שנסגרה עליי שנתיים קודם לכן בכיוון ההפוך. החופש שהקביל את פניי באותו ערב פברואר גלילי היה יקר מפז ושאפתי ממנו מלוא החזה. זה היה החופש ממנו נפרדתי כשנכנסתי לכלא: השליטה על מרחב המחיה ועל סדר היום; על רצף הקואורדינטות של הקיום, להבדיל מכל מה שחשוב. והוא היה שם כעת בדיוק כמו קודם; בעצם, כמו תמיד. החבילה שהחזקתי ביד והייתה הדבר היחיד מבין הפקלאות שצברתי במהלך המאסר שאיש לא ביקש ממני להשאיר לו, טמנה בחובה חופש אחר לגמרי: זה שאין לו קואורדינטה; שקיים באמת".

 איך זה השפיע עליך?

"בחצי השנה האחרונה לפני שהכל התמוטט הייתי הולך לישון באחת בלילה ומתעורר בשלוש. משלוש עד שבע בבוקר הייתי מזיע במיטה ואז קם ליום עבודה שרובו הוקדש לתמרונים כספיים וכיבוי שריפות בשביל להרוויח זמן ולא ליפול. זה היה גיהינום. כלפי חוץ הייתי צריך לשמור על ארשת פנים מקצועית, לערוך חוזים ולייצג בבית משפט, ואילו בפנים הייתי באמוק וכל הזמן במרדף. העמדת הפנים הזו, השקר העצמי ותקוות השווא שהנה הנה אהפוך את הקערה על פיה בזמן שהבור רק הולך ומעמיק, הם סיוט שנחרת בנשמתי".

דרבקין שילם מחיר כבד על מעשיו. "איבדתי את כל מה שהיה לי חומרית וחברתית", הוא מספר בגילוי לב. "כשלא יכולתי יותר לעמוד בזה, ניסיתי הכל, כולל ניסיון להשיג כסף בחו"ל. הייתי מוכן למכור את עצמי לעבדות בשביל להימנע מאותה פגיעה נוראה באחרים, וברגעי השפל אפילו שקלתי לפגוע בעצמי. למזלי העצום, הדמויות של בתי היחידה והוריי, שאיבדו הכל בניסיון לעזור לי, עמדו לנגד עיניי והכריעו את הכף לעבר השביל הארוך אך האמיתי של תיקון, ללא שום סוג של בריחה, והסגרתי את עצמי למשטרה. נשפטתי לשלוש שנים בכלא חרמון ואחרי ניקוי של שליש השתחררתי אחרי קצת יותר משנתיים".

 איך נהגו בך בכלא?

"נהגו בי בסדר גמור, אבל לא זה מה שחשוב. הרבה יותר חשוב כיצד אתה נוהג כלפי עצמך במקום הזה. התקופה שלי במאסר היא פרק חיים בפני עצמו. שם נולדתי מחדש. היום אני יכול להגיד שזו הייתה התקופה הכי חשובה בחיי. זו הייתה תקופה של חשבון נפש, גדילה מחדש מהאפס המוחלט, מהמקום שאין יותר נמוך ממנו. כשנפלתי, הכל התנפץ. לא הייתה לי חגורת ביטחון. איבדתי את כל מה שהיה לי וגם ההורים שלי העמידו לרשותי את כל רכושם בניסיון לעזור לי ואף מכרו לשם כך את דירתם. אבא שלי מהנדס חשמל ואמא שלי מורה לפסנתר. אנשים מהמעמד הבינוני שחיו חיים נורמטיביים והגונים. הם נתנו לי את כל מה שהיה להם, ועוד אנשים התגייסו לעזור, אבל זה לא הספיק. זה היה בור ללא תחתית ואילו אני הייתי עיוור ונואש".

 הייתה הקלה שנכנסת לכלא?

"בוודאי. מאחורי הסורגים היה לי שקט מהגיהינום שבחוץ. שם התחוור לי איזו דרך אני חייב לעבור. אם בחוץ ניסיתי כל יום לעשות ג'אגלינג בשביל לכל היותר להצליח לשים טלאי על מצב מעוות מיסודו, ובסופו של דבר כל הכדורים נפלו לי, בכלא יכולתי להניח את הכדורים בצד ופשוט לבנות את חיי מאפס. אני מעדיף לקרוא לזה לחזור לעצמי".

 איך היה היום הראשון בכלא?

"הלם. ביום הראשון שנכנסתי לכלא ירדתי למגורים הזמניים, ואז הכרוז קרא לארוחת ערב. כשעמדתי בתור עם עוד 300 גברים במדים כתומים, והבנתי שזו השגרה שלי לפחות לשנתיים הבאות, הרגשתי בעצמות את מה שעד אז היה בגדר ציפייה ערטילאית. לעולם לא אשכח את הדקות הללו. למרות שהייתי בבית סוהר שיקומי וזה לא הכלא הכי קשה שיש, עדיין היה הלם. אבל זה גם הרגע בו החלה יתרת חיי. מאותו רגע התחלתי ללכת הלאה. מהימים הראשונים התחלתי לחשוב על הסוף ועל מה שאחריו. על כך שלמרות הכל, ישנו עבורי אופק. הבנתי שאני חייב לעבור את זה".

 היו רגעי שבירה?

"לא. מהרגע הראשון ידעתי שזו תחנת ביניים, שאני חייב לצאת משם חזק יותר ושהאתגר האמיתי יחל ביום שאחרי".

 איך העברת את הימים?

"בהתחלה עבדתי במפעל אלומיניום והרכבתי קפיצים. שמונה שעות כל יום. אחרי כמה חודשים העבירו אותי להיות עוזר הוראה במרכז החינוך של הכלא, שם עזרתי לאנשים מבוגרים ללמוד לקרוא ולכתוב, ולחלקם אף להשלים בגרות. עשיתי זאת מדי יום במשך יותר משנה וחצי. הייתי מורה וספרן. אי אפשר לומר שנהניתי, אבל הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי, והיה לי זמן לכתוב".

 בתקופה הזו התחלת לכתוב?

"אני עוסק בספרות ובשירה הרבה שנים. כתבתי למגירה בעיקר ותרגמתי לעצמי. בשלב מסוים פרסמו בעיתון 'הארץ' שירים שתרגמתי מרוסית לעברית ושירים שכתבתי פורסמו באינטרנט. זה היה כיוון שהיה אצלי תמיד, מאז שלמדתי פילוסופיה ושקלתי לפנות לקריירה אקדמית, אבל בסוף פניתי לעריכת דין וההיבט הזה באישיות שלי לא התממש. כשהייתי בכלא חזרתי לזה. היה לי הרבה זמן פנוי ודחף עצום למצוא משמעות. אז יצר הכתיבה התפרץ".

 על מה כתבת ואיך?

"קניתי בקנטינה פנקסים קטנים ושמרתי אותם בכיס של המדים. אסירים בדרך כלל רושמים בפנקס טלפונים, תזכורות ודברים שהם רוצים לקנות בקנטינה. אני רשמתי מחשבות. תיעדתי אירועים שקרו בכלא, אבל לא מהסוג ה"פיקנטי", לא מהסוג שבדרך כלל מקושר להוויה של בית-הסוהר. דרך הכתיבה למדתי שגם מהאירועים השגרתיים ביותר ניתן ללמוד המון ולדלות מתוכם תובנות עמוקות. הדבר נכון באופן כללי ועל אחת כמה וכמה במרחב דחוס וטעון כמו בית הסוהר. וכמובן שהייתה לכתיבה שלי אג'נדה: בתת מודע חיפשתי את ההיבטים שהיו קרובים ביותר ללבי, לחולשותיי, להתמודדויות הפנימיות שלי עם עצמי. לא משנה מה תיארתי ועל מה כתבתי, גם כשאימצתי נקודת מבט ביקורתית, התכתבתי עם עצמי, עם מה שחשוב לי באמת. בתוך ההגיגים שלי בעצם מקופלת כל הדרך שעשיתי. אני מקווה שמשתקפת בפנקסים ההפנמה של הצמתים והדקויות בדרך שהביאה אותי מהמקום הנוח והבטוח שהגורל סיפק לי לבור התחתיות אליו הובלתי את עצמי. הישרתי מבט מפוכח על החולשות שגרמו לי לעשות את המעשים הפליליים, ובמקביל אפשרתי לעצמי לחשוב על דברים עמוקים שעניינו אותי ושימרו, גם אם בסתר, קצת מהדימוי העצמי שלי – על פילוסופיה, שאלות של מוסר ואמונה ואפילו אמנות. ומה שהיפה הוא שהדברים התחברו והזינו אחד את השני. היופי והעומק שלא ויתרתי עליו שילב ידיים עם הכיעור וערלות הלב שהביאו אותי לשם. ממקום כזה אי אפשר שלא לצמוח".

"הליך השיקום בין כותלי הכלא, כמו כל מסלול של 'תיקון' עצמי, מחייב אותך להביט פנימה, אל המוגלה האינטימית שלרוב מבעבעת ברקע המעשה הנפשע: הכשלים באישיות, סדרי העדיפויות הלקויים, ההדחקה שביסוד העיוורון הערכי, הדינמיקה המאלפת של הדברים למן השקר הראשון שסיפרת לעצמך בואכה ההיאחזות הנואשת במה שמאכּל אותך מבפנים, וההבנה שבסופו של דבר, בשורה התחתונה, זה אתה ורק אתה.

"אין מחיר לכלא"

הספר כולל הקדמה קצרה, שמסבירה לקורא בצורה כנה מי כתב את הספר ומדוע, אבל בהמשך כמעט שאין זכר לכך. במקום זאת, 'פנקסי חרמון' מכניסים את הקורא הישר לנבכי נשמתו של המחבר והתמודדותו בזמן אמת עם ההיבטים החשובים והעמוקים ביותר של חיי אדם בעת משבר קיומי. אין בהם נרטיב מנחה, אך את מקומו תופסות כנות ושקיפות אבסולוטית, והקורא חולף על-פני איים של מחשבה רעננה ונוקבת על האחריות הנגזרת מן הבחירה החופשית, על היחסים בין אדם לחברו כמו גם בין אדם למקום, ועל טיבן של האמנות והפילוסופיה ככוח משחרר ובונה מחדש. המקום הנקלה בו ניצב המחבר במודע בזמן אמת אינו מונע ממנו לרצות להתחבר לכל מה שחשוב. אדרבה, האומץ להביט באופן מפוכח פנימה מוליד בקרבו זווית ראייה צלולה במיוחד גם כלפי חוץ.

דרבקין: "סיפורים קשים יש בלי סוף והסיפור שלי אפילו לא מתקרב לסיפורים הטרגיים באמת שניתן לשמוע ולראות בכלא, לכן מעבר להקדמה לא התעמקתי בסיפור הרקע, אלא בהתמודדות. כתבתי על עצמי ועל מה שאני חווה, וזה היה המסע הכי חשוב בחיי".

 אז הכלא עשה לך טוב?

"בוודאי. לא הייתי בוחר להגיע לכלא, אבל מרגע שהגעתי לשם לא יכולתי לבחור מרחב ומסלול מתאימים יותר להתמודד עם עצמי. אין לתקופה שלי בכלא ולתהליך שעברתי שם מחיר. זה המקום הכי עוצמתי להתחדשות. צריך להבין, אף אחד לא נותן לך מתנות בכלא. כשאתה מוצא את עצמך באפס המוחלט אתה יכול להתרסק או לצמוח מחדש. בי התעורר הרצון להתגבר, לחזור, להתחדש. לברוא לעצמי מחר ראוי כנגד כל הסיכויים. רציתי להציל את עצמי ולאזן את הרע שעשיתי. הדרך שלי הייתה לכתוב".

 מה יש בכתיבה שעזרה לך?

"תמיד אהבתי לכתוב. הכתיבה בשבילי היא החופש המוחלט, שיש בצדו אחריות. זהו למעשה סוג של אידיאל להתנהגות אנושית: החופש והרצון להגיע לאמת הפנימית שלך מבלי לשכוח את ההשלכות של המסע הזה כלפי חוץ. נכשלתי בכך בחיי ושבתי ולמדתי את זה דרך הכתיבה. בכתיבה ה"חוץ" אלו הקוראים, בחיים אלו האנשים מסביב. ניתן ללמוד הרבה מהכתיבה, ובכלא זה רק התעצם".

 יש הרבה אנשי עסקים שעוסקים בנוכלות ועוקצים אנשים. מה אתה ממליץ להם?

 "למי שעוסק בנוכלות אין לי עצות כלשהן. אדם צריך לראות או לגלות בעצמו את המוגלה או הריקבון שפשו בו. לצערנו הרב, ברוב המוחלט של המקרים רק מכה חזקה מעוררת אנשים לשנות את דרכם, וגם כאן לא תמיד. לכן אני חושב שקהל היעד החשוב הם אלו שקיבלו את המכה, שנמצאים באזור ההזדמנות. הם הברזל החם להכות בו, בכלא או מחוצה לו. להם הייתי אומר, שלא רבים מקבלים את ההזדמנות שניתנה להם, אשר חורגת בהרבה מהנסיבות המידיות בהן מדובר. ראיתי מסביבי עשרות אנשים שנכנסו לכלא, בילו בו כמה שנים ויצאו כאילו מעולם לא היו שם. יתרה מזו – כאילו מעולם לא הגיעו לשם, כאילו כל מה שהביא אותם לשם התפוגג ומעולם לא אירע. מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שמתעוררים אצל אדם במשבר הם עצומים ואיתם בא הצורך העז לעשות לעצמך הנחות. קשה לסבול את התודעה והתובנה שהפגם מצוי בך, והוא לא קל. הפיתוי לראות בעצמך קורבן ולהאשים את כל מי ומה שרק אפשר הוא עצום. אני רק יכול לומר שהתמודדות עם עצמך במישור הזה היא זכות גמורה, לא משנה מהו הקושי וכמה מכוערים השדים בהם נדרש להביט. אני ממליץ למי שנפל בחלקו להימצא במקום הזה, להיות מספיק אמיץ להישיר מבט ולהתמודד, בין אם זה בכלא ובין אם לא. לא לתרץ, לא להאשים את ההורים, החברים, הסביבה. להסתכל על זה נקי. רק אתה עם עצמך. להסתכל במראה ולא לפחד. עצם העובדה שאתה מוכן לכך כבר מוכיחה שהתמונה הקשה שנשקפת מהמראה אינה ממצה אותך. בפועל אתה הרבה יותר מזה, ויש בך הרבה יופי וכוח. אך לא ניתן לראותם מבלי להביט בחושך. רק ככה תוכל להתעלות ולגדול".

 יש לך בת. זה לא בעייתי שאתה מפרסם ספר שבו אתה כותב שישבת בכלא? זה לא עלול לסגור לך דלתות?

"ההיפך הוא הנכון ואני שלם עם עצמי לגמרי. אני גאה בפנקסים מאלף ועד תו בפרט משום האמת שבתוכם. חוץ מזה, כמו שלפני המאסר פגשתי, או נכון יותר בחרתי להימצא בחברתם של אנשים רעים, אחרי המאסר יצא לי לפגוש לא מעט אנשים טובים מאוד, שהסתכלו על מי שאני באמת ונתנו לי סיכוי לחזור ולבנות את עצמי מחדש. הדבר האחרון שאני עושה מאז שהשתחררתי זה להסתתר. הפנקסים שכתבתי בכלא זה אני במסלול מאוד חשוב בחיי ואני מאמין שלא מעט אנשים יכולים למצוא בהם תועלת בלא מעט מישורים. אותו דבר לגבי בתי. למן ההתחלה לא הסתרתי ממנה כלום והיא הייתה עדה ישירה לתהליך שעברתי. חשוב לי שהיא תדע מי אני, וההתמודדות שלי עם השבר שאירע בחיי מהווה חלק חשוב מכך. עם כל הקושי, גם ביחסיי עמה יש לי אתגרים רבים ובלי כנות ובסיס מוצק עם עצמי, כיצד אוכל למלא את תפקידי העצום בחייה? אני מאמין שהדבר מפריש ומשדר גם לה כוח וזה ממלא אותי שמחה."

* צילום תמונה: גדעון ניסן

 

 

 

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

מגזין מדור לדור - גיליון החודש
מגזין מדור לדור 135
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
צור קשר
advizy.me יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

משחקי חשיבה במבצע - מודעה
עינת בכור - רוצה לנהל בראש שקט?
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן