הייתי צריכה למות קודם כדי לחיות באמת

מאת: סיגל בר -מאמנת

בגיל 45 סיגל בר עצרה את העולם וחישבה מסלול מחדש. התגרשה, הורידה 80 קילו, פיתחה קריירה חדשה, מצאה אהבה וגילתה את הייעוד שלה בחיים.

עשרים שנה ידעתי שאני צריכה להתגרש אבל לא היה לי האומץ למשוך בכבל ולעצור את הרכבת הזו שדהרה לתהום.

בגיל 45 מצאתי את עצמי עדיין בתוך הנישואין האלה, שוקלת כבר 140 קילו, עם סוכרת דוהרת, כולל הדקירות היומיות באצבע, עם כולסטרול, עם טריגליצרידים, עם לחץ דם גבוה, עם צניחת שלפוחית, עם שתי קופסאות סיגריות ביום, עם דום נשימה בשינה, עם המון אוכל דיאטטי במקרר ועם המון תרופות בארון.

אבל בלי עבודה (כי מי יוצא לפגוש לקוחות ככה?) אז העסק שלי, משרד הפרסום שהייתי כל כך גאה בו, כבר די מת, כמוני. בלי אהבה, בלי סקס, בלי שמחת חיים, בלי יכולת להרגיש כלום, כל התריסים סגורים, כבויה לגמרי. כבר לא ידעתי מי זו האישה הזו שאני רואה במראה. אולי בגלל שלא החזקתי מראות בבית.

ישנתי בישיבה, על הספה בסלון, כי אם שכבתי אז נחנקתי. למעשה גרתי בבור קבוע בתוך הספה שבסלון. החברים שלי שראו אותי ישנה ככה קראו לי בודהה. לא יכולתי ללכת עשרה צעדים. הייתי נרדמת באמצע שיחה. ובנהיגה, יותר מפעם אחת. זה סוג של נס שאני חיה היום.

שואלים אותי איך בכלל הגעתי למצב כזה. אז זהו, שלא היה שום דבר מיוחד או טראומטי בילדות שלי. ילדה רגילה במשפחה נורמטיבית, אוהבת ומתפקדת. הכתובת לא הייתה על הקיר. ממש לא. זוג הורים אוהבים, משתדלים, שכונה מצוינת, בתי ספר מעולים. הדרכתי בצופים, בצבא קיבלתי את התפקיד הכי נחשק שהיה אז לבנות, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, היו לי חברים וחברות ובני זוג ואהבות נעורים. נשמע טוב.

סיגל-בר-לפני-ואחרי

אבל את הדבר הכי חשוב שכחו ללמד אותי. שכחו ללמד אותי שאני מספיק טובה כמו שאני, קרי, לאהוב את עצמי, לכבד את עצמי, להאמין בעצמי, לזהות את הרצונות שלי ואת הצרכים שלי ולעמוד על שלי. להגן על עצמי. לא באמת שכחו. פשוט לא היו להם, להורים הנהדרים שלי, כלים מתאימים ללמד את הבת שלהם, עם עודפי הרגישות, להתמודד מול העולם.

המסר המרכזי שהוטמע בי עמוק עמוק היה: תהיי ילדה טובה.
תהיי בסדר עם כולם. תרצי את העולם. אל תפריעי את מנוחת השכנים.
המסרים היו שם, גלויים וסמויים: עדיף שתעבדי בחברת חשמל למשל, כי קביעות ופנסיה, כמובן. תתחתני ותקימי משפחה, כי ככה כולם עושים. אל תאכלי את זה, זה משמין. עם כישרון ציור אי אפשר לקנות במכולת. בחורה טובה לא "נותנת"…
ולמה את לא יכולה להיות כמו ההיא? כמו ההוא? כמו ההם?

ובתרגום אישי: כישרון זה פארש. פנסיה היא חזות הכל. שמנה זה גועל נפש. רווקה זה ג ורל מר ממוות. סקס זה מלוכלך.
אז אני לא מספיק טובה. לא מספיק חכמה, לא מספיק רזה, לא מספיק כמו כולם. כ-ו-ל-ם יותר שווים ממני. לא מספיק – ציון סופי. מי יקח אותי?
אז מה הפלא שהתחתנתי עם הראשון שהציע לי נישואין?

מיצמצתי. ועברו עשרים שנה.

ואז, יום אחד, אני יושבת בבור שלי, הקבוע, בספה ההיא. חצי ערה חצי ישנה, מה שבטוח מאה אחוז זומבי, ופתאום יש לי ויז'ן. חלום בהקיץ כזה. ואני רואה את ההלוויה שלי.
מלמעלה, משקיפה. המון אנשים היו שם. אני זוכרת שזה הפתיע אותי, כמות האנשים. רואה את גופתי עטופת התכריכים על האלונקה. ומה שהכי מדהים אותי בתוך הסיטואציה ההזויה הזו זה שלא אכפת לי שאני מתה. מה שאכפת לי זה שכשמגלגלים את האלונקה שלי, כל הגוף שלי, בתכריכים, כמו לוויתן קטן כזה, הכל ג'לי, רועד ומתנדנד. פאדיחה.

ובאותו רגע אני פותחת עיניים ואומרת: אין מצב שקוברים אותי ככה. אין מצב! אותי אף אחד לא יראה ככה. ונזכרתי באיזו ידיעה בעיתון מכמה שנים קודם, על אדם מאוד שמן שהיה צורך לפנות אותו לבית חולים והורידו אותו דרך החלון עם מנוף. רק הבושה מלהיות אייטם כזה בעיתון. רק זה הבהיל אותי באותו רגע.

זה היה חתיכת צלצול השכמה, הוויז'ן הזה. ורק אז הבנתי שאני באמת הולכת למות. באמת באמת. מתאבדת בלי לדעת שאני מתאבדת. בלי ללכלך, בלי להפריע את מנוחת השכנים. בשקט בשקט. כי להתאבד לא עומד בקריטריונים של תהיי ילדה טובה.

והייתי צריכה להחליט אם אני חיה או מתה. כלומר, אם אני מסכימה לנזול ככה אל תוך מותי השקט או שאני מתחילה לצרוח ולבעוט ולהילחם על חיי.

היו שלושה מוקדים שהייתי צריכה לטפל בהם. הכנסות, הרזיה, גירושין. לא ידעתי באיזה סדר, אבל ידעתי ששניים מהשלושה כבר ניסיתי ולא הצלחתי. אז בפעם הראשונה בחיי הלכתי ישר אל מה שהיה הכי מפחיד. ישר אל לב האימה הפרטית שלי.

במקרה הפרטי שלי הכי מפחיד היה להתגרש. עשרים שנה זה הפחיד אותי. הכי הפחיד אותי. הפחיד אותי עד מוות.
אז בשבילי, כאמור, להתגרש התפרש כסכנת חיים. כי חוסר הוודאות של היום שאחרי. כי כסף. כי מי יקח אותי. כי לחיות לבד. כי מה יגידו. כי, כי, כי. שום דבר רציונלי, כן?
קצת אחרי הוויז'ן הזה קמתי בשבת אחת בבוקר, בלי תכנון מוקדם, בלי כסף, בלי תמיכה מהמשפחה, לקחתי תיק אחד ואוטו אחד וזהו. קפצתי לבריכה שלא היה לי מושג אם יש בה מים.

מכיוון שלא תכננתי מראש ולא התארגנתי לזה, ומכיוון ש"שיחיה" עשה את כל המאמצים לשנות את רוע הגזירה ולהקשות עליי, יצא שבמשך חודשיים הייתי הומלסית. הומלסית גאה. לא, לא ישנתי על הספסל בגינה, אני לא הירואית עד כדי כך. יש לי מספיק חברים שאני יכולה להתנפץ על הספה שלהם ואז עדיין הייתי בודהה וישנתי בישיבה…

לא בכדי קראתי לעסק החדש שלי "שוברת קירות". הגירושין היו הקיר, הפחד, החסם הכי גדול ועצום ומפחיד שהייתי צריכה לשבור. לפעמים שואלים אותי למה אני משתמשת בטרמינולוגיה הלוחמנית הזו. התשובה שלי היא: ככה. כי זו מלחמה ואני באתי לנצח. לו הייתי מתחילה לגרד את הקיר הזה מהקצוות עדיין הייתי שם. או מתה. מהקשה אל הקל כי ככה ישארו לי יותר שנות חיים בשביל האושר שמגיע לי.

רק אז, כשהקיר ההוא נפל, כשהשארתי מאחוריי אדמה חרוכה וכבר לא הייתי יותר "ילדה טובה" יכולתי להתחיל לטפל בעצמי. פסיכולוגים, דימיון מודרך, אימון אישי, ניתוח הרמת שלפוחית, ניתוח קיצור קיבה, בהמשך ניתוח להסרת עור עודף מהבטן, ולחיות באמת. ולהרגיש באמת.

אני זוכרת את הפעמים הראשונות שבכיתי. וצחקתי באושר על זה שאני בוכה כי ידעתי שאני מרגישה. זו הייתה חוויה מכוננת, לחזור לתחושות.

למדתי אופטימיות. חיממתי מחדש את האש מתחת לדודים במפעל ייצור שמחת החיים שלי. למדתי לוותר על האגו שלי. למדתי לחשוף את החולשות שלי. לשתף בפאדיחות.
הפכתי, לראשונה בחיי, אותנטית לגמרי.
אני מי שאני ואני מספיק שווה כמו שאני.

ואז התחלתי להשלים חסרים. עד היום אני בתחושה שיש לי עדיין חסרים להשלים.
כל קיר (פחד/חסם/אמונה מעכבת ישנה) שזיהיתי אצלי שברתי, בפטיש 5.

היה לי פחד גבהים. אז יאללה, צניחה חופשית, קיר טיפוס, צלילה שהפכה להיות התחביב המרכזי שלי. אם פעם, בגלגול הקודם שלי, אף אחד לא היה מוכן להצליל אותי בגלל הלחץ דם, כמובן, ושלא לדבר על שק המשקולות שהיה צריך כדי שאני אפסיק לצוף, רגלי בטון לא היו מספיקות לי כנראה, אז היום, אחרי שהגשמתי את החלום שלי והוצאתי רישיון צלילה, אני כבר בדרך לדרגת דייב מאסטר.

הייתה לי אימת רופא שיניים. השיננית הייתה מתקשרת אליי לקבוע את התור החצי שנתי ואצלי מיד הייתה החרדה עולה ומטפסת במעלה הגב בגל של חום ועקצוצים. ככה זה עובד (עבד) אצלי. הידיעה הזו שתיכף ייתפס לי הגב הייתה ההתראה הראשונה שאני פוחדת. אה, אני בדיוק ביום הזה לא יכולה… סבתא שלי מתה, לבן דוד שלי יש יום הולדת, בר רפאלי מתחתנת, לא יכולה. תדחי לי. ככה הייתי "מרוויחה" עוד חודש. ועוד אחד ועוד אחד. התור הפך להיות שנתי במקום חצי שנתי. ואז הייתי מתה קצת כל יום עד שהגיע התאריך ולוקחת אתי מישהו שיחזיק לי את הרגל. אי אפשר את היד. המיקום מפריע לרופא…
עד שפעם אחת לקחתי אתי חבר יקר שאין לו אלוהים והוא הסביר לי "בעדינות" שאני מטומטמת. תראי איזה סבל את מביאה על עצמך כל הזמן הזה. כולה חצי שעה של אי נוחות, אבל את סובלת חודשים מראש. מטומטמת.
אמר. הבנתי. והפסקתי עם ההרגל המטופש הזה.

בכלל, אני טוענת היום שפחד זו הדרך הכי גרועה להשתמש בדימיון. אנחנו פוחדים, כלומר סובלים מראש, ממשהו שאולי בכלל לא יקרה ואולי יקרה לגמרי אחרת מאשר איך שאנחנו מציירים לנו אותו בעיני דמיוננו.

היה לי פחד קהל מטורף. אני חושבת שזה היה הפחד הכי גדול שלי. טוב, בזה אני לא מיוחדת. אז כיום אני מרצה בפני קהלים גדולים ואין לי יותר פחד קהל, רק התרגשות. זה משהו אחר.

למדתי לדרוש את מה שמגיע לי בלי להתבייש. למדתי לא לשמוע "אי אפשר". למדתי שמגיע לי. לא בגלל שאני משהו מיוחד, אלא רק בגלל שאני אדם. פשוט ככה.
ומתוך ההבנה הזו אני מאמינה היום שלכל אחד מגיע ושכל אחד יכול. מכל מצב, בכל גיל.
למעשה, אני חיה כיום באופן מעשי על פי המוטו של הטייסת של בן זוגי לחיים: "מה שקשה עושים מיד. מה שאי אפשר ייקח קצת יותר זמן".

ואת כל הדברים האלה אני מוסרת הלאה לכל מי שרוצה לקבל.

סיגל-בר---דמיין

מקופירייטרית, פרסומאית, עורכת לשונית, הפכתי למאמנת אישית.
אימון, על פי תפיסתי, הוא לא מקצוע שאתה בוחר בו. הוא מקצוע שבוחר בך.

אז לאימון כיום אני מביאה גם את הידע התאורטי שרכשתי במהלך השנים האלה, אבל בעיקר את הניסיון האישי שלי בלהפוך את החיים למשהו שראוי לחיות אותו. חיים של אהבה ואושר, בריאות ועשייה, צבירת חוויות ושימוש מושכל בכל קשת הרגשות האנושיים הקיימים בנו.
חיים מלאים.

ההרצאה של סיגל בר – שוברת קירות, "חיים רק פעמיים" ביום ד' 8/6/2016 בשעה 20:00 בבית ציוני אמריקה, תל אביב.
לכרטיסים: http://sigalbar.co.il/?page_id=1913

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן