יום שישי שעבר, 14:00 בצהרים.
בדרך כלל, בזמן הזה של השבוע, יוניק תכשיטים כבר נמה את טרום השבת.
רק שזה יומיים לפני החג. אני מותשת אחרי בוקר עבודה אינטנסיבי. אחרון הלקוחות יצא עכשיו ואני מתחילה בנוהל ניקיון לקראת סגירה.
ואז הם נכנסו. זוג בשנות העמידה. היא רוצה זוג עגילים לחג. עם רשימת העדפות מפורטת.
אני ממש אוהבת ונהנית כשנכנסים לי זוג ליוניק. כי אני יודעת שאני והעסק שלי הופכים אז לתפאורה יפהפייה ולבמה לעבודת אהבה. זמן איכות ופינוק וחוויה של בניית זוגיות.
אני מיד עוטה על עצמי תלבושת והתנהלות של שחקנית משנה שכל תפקידה הוא, להעצים את היופי של ההיסטוריה הנוצרת מול עיני. זיכרון שייזכר לעד בספר תולדות בנין הבית שמולי.
רק שמשהו הולך ומשתבש מול עיניי.
אני מוציאה עוד ועוד דגמים, והיא מודדת אחד אחרי השני, מראה לגבר שלה כדי לקבל את חוות דעתו, בעוד הוא איננו מבין כלל מה הוא עושה בחנות שלי בכלל, ומה תפקידו כאן.
בשלב כלשהו הוא עונה לשיחה בענייני עבודה, מתיישב לי על הספה ושוקע בדיון עמוק עם עמיתו שמעבר לקו. המבט בעיניו אמר: נא לא להפריע.
נשארנו שתינו. ובנוסף לתשישות שלי, מזדחלים לי ללב אצבעות ארוכות של קרח מלאות תסכול ואכזבה.
וככל שההיא מודדת, ככה היא פוסלת. ואני מנסה באטרף לאחד בין זוגות של עגילים, להחזיר למקום, לסדר, שוב להוציא, שוב לשדך ושוב להחזיר….
משתגעת ולא מבינה מה באמת קורה כאן. יודעת רק דבר אחד, שאני ממש, אבל ממש כבר רוצה לחזור הביתה.
ואז היא אומרת לי את המשפט הבא:
"את לא באמת עוזרת לי להחליט כאן!!"
רק אז נפל לי האסימון!! לא החלפתי כובע!! התחלפו פה תפקידים, והיא חיכתה שאני אהיה המעצימה המפרגנת והמפנקת. במילים טובות, במחמאות ובחיבה. ולא קלטתי את זה!!
וכדי להדגיש את ההארה שנפלה לי, היא פוזלת לספה ומוסיפה בלחש את המשפט הבא:
"הם כולם ככה, נכון?"
רק הבטתי בה. בעיניים גדולות מלאות רגש. חנוקה מבלי יכולת לענות לה שממש לא. שזכיתי לראות בחג הזה כמו בכל חג גילויי שכינה של זוגיות אוהבת באמת.
היא החליטה בסוף לבדה על העגיל הכי זול בחנות. ובניד ראש של האיש שלה לעברי, נותן לי את כרטיס האשראי שלו. ובעודו עדיין בשיחה בנייד, הם עזבו.
הטעם שנשאר בפי הוא מר מנשוא.
אחותי, אולי תבואי עוד פעם? אני רוצה לתקן, להביא לך חיבוק. אמיתי הפעם, מכל הלב. באמת שמגיע לך!!
